דלתיים סגורות ואיסור פרסום בתיקי משפחה הנדונים בבימ"ש השלום

מאת: עו"ד מירית ענתבי*

אקדמות מילין

יאמר בפתחם של הדברים –  כל רעה חולה ו/או מגפה חברתית, טבעה להיות מוסתרת, לבקשת הגורם לה, וזאת באמצעות המערכת השיפוטית. כך, למשל, מגפת תלונות השווא במסגרת הליכי גירושין לצווי הגנה או צווי הטרדה מאיימת או צווים להרחקת אבות מילדיהם, מגפת גניבת הזרע וכיו"ב, ננעלות מאחורי דלתות סגורות של בית משפט לענייני משפחה וחמור מכך – בית משפט השלום, בהתאמה, וזאת לבקשת אחד מבעלי הדין, הגם כאשר בעל הדין השני דורש קיומו של הליך גלוי ופתוח, על מנת שהצדק לא רק יעשה אלא גם יראה.

אלא מאי, דווקא מיגורן של אותן תופעות, ולמצער, צמצומן, מחייב פתיחת הדלתות; נוכח ה"עניין הציבורי" הרב בפרסום תכני הדיון לאור הנושא הנדון – "אבות בעל כורחם"/"גניבת זרע" או תלונות השווא במסגרת הליכי גירושין – מגפות חברתית הפוקדת אותנו ומאיימות להרוס אותנו כחברה, ואין זו גוזמא אף נוטלות חייהם של טובי בננו שאינם עומדים בלחצים ומקבלים החלטה ליטול חייהם, קיימת חשיבות ראשונה במעלה לקיום ההליכים 'בדלתיים פתוחות' ולפרסומו של ההליך.

יודגש: הצורך בקיום דיונים ב'דלתיים פתוחות' נעשה דוחק במיוחד במציאות חברתית שבה הולכים ומתרבים הנושאים הציבוריים העוברים לטיפולו של בית המשפט; במצב כזה, נודעת חשיבות ראשונה במעלה לשמירה על הדיון הציבורי מפני כליאתו מאחורי דלתיים סגורות.

ואכן, מגמת בתי המשפט כיום הינה "לפרוץ" את הדלתות הנעולות ולאפשר פרסום, גם בנושאים "קלאסיים" הנכלאים מאחורי דלתות סגורות, לרבות הליכים כנגד קטינים, דיונים המתנהלים בבית משפט לענייני משפחה וכיו"ב.

אין תימה, כי נוכח המציאות המתוארת לעיל, החלטת בית משפט השלום, שניתנה בתביעת נזיקין בגין גניבת זרע, במסגרתה נעתרה לבקשת בעלת הדין לסגירת הדלתות ולהוצאת צו פרסום, למעט החלטות בית משפט שיפורסמו ללא שמות הצדדים, מהווה תקדים מסוכן, שלא זו בלבד שאינו תורם למיגור התופעה, אלא מעודד את הנשים להמשיך במעשיהן כאשר המערכת השיפוטית מסייעת בידיהן בקבלת ההחלטה לבצע את המעשה, באמצעות הסתרת המעשה החמור שנעשה על-ידן, חלף חשיפתו ברבים. חשיפה, אשר עשויה היתה למנוע, למצער, חלק מן המקרים.

יתרה מזו, ההחלטה מעלה סוגיה חשובה בדמות האיזון הראוי בין אינטרסים של בעלי הדין בתיק, כאשר מחד, האשה, המואשמת בביצוע המעשה, דורשת נעילת הדלתות בעיקר בנימוק של פגיעה בקטינים, ומאידך, הגבר, הניזוק, שאף הוא כידוע, האפוטרופוס של הקטינים נשוא הדיון, דורש קיום ההליך בדלתיים פתוחות, הן עקב האינטרס הציבורי הנודע לנושא דנא והן כי סבר שלא יגרם נזק לקטינים, תוצרי גניבת הזרע, ולקטין הנוסף – בנו.

סבורני, כי מדובר בהחלטה מסוכנת מאין כמותה, אשר יש בה לעודד את המקרים נשוא הדיון, קל וחומר שבית המשפט לא טרח להחמיר עם המבקשת ולהעביר אליה נטל ראיה כבד ביותר להוכחת נזקים שעלולים להיגרם, כנימוק לנעילת הדלתות. יתרה מזו, ההחלטה מעלה שאלות קשות: מדוע בית המשפט העדיף את האינטרס של המואשמת בביצוע המעשה חלף האינטרס של הניזוק?!; מדוע החליט בית המשפט לבטל את דעתו של האפוטרופוס הנוסף של הקטינים, לפיה לא ייגרם להם כל נזק בנסיבות תיק דנא?! מדוע לא ערך בית משפט את האיזון הראוי?!

העובדות הצריכות לענין בקליפת האגוז

בקשת האשה לנעילת הדלתות ומתן צו איסור פרסום נשענה על טענות הנוגעות לצנעת הפרט של הצדדים,  לרבות פרטים אינטימיים הנוגעים ל"חדר המיטות" אודות נסיבות הורתם של הקטינים; הגנה על הקטינים; הגנה על ההליכים שהתקיימו בבית משפט לענייני משפחה בין הצדדים.

בקשת הגבר להותרת הדלתות פתוחות ולאפשר פרסומו של ההליך והצדדים לו נשענה על טענות רבות, ובתמצית – על היותו של נושא התובענה, אבות בעל כורחם וגניבת זרע, בעל ענין ציבורי רב, וקיום הדיון יזהיר את הציבור מפני מעשים כאלה המיוחסים לאשה ויעודד גברים להגיש תביעות; באיזון שבין פומביות הדיון, שהינו בעל מעמד חוקתי, לבין הזכות לצנעת הפרט, יש להעדיף את עקרון הפומביות בנסיבות תיק דנא; עילת התביעה היא נזיקית-חוזית, ואין לה כל קשר ל"ענייני משפחה"; אין כל פגיעה בעניינים משפחתיים אינטימיים באשר האשה והגבר זרים זה לזה, למעט "סטוץ" חד-פעמי; אין בקיום הדיון בדלתיים פתוחות כדי לפגוע בקטינים אשר אינם צד להליך, ולא נדרש כל אזכור שלהם או דיון בהם, למעט אזכור טכני-פורמלי; גם בנו של הגבר הינו קטין, ולמרות מצבו המיוחד, לא נתבקש בגינו דיון בדלתיים סגורות; נושא התובענה, כמו גם המקרה, זכו לסיקור תקשורתי רחב עוד קודם לכן; האשה גרמה לחשיפת העניין בכך שפרסמה את שמו של הגבר כאביהם של הקטינים באינטרנט.

ההחלטה על נעילת דלתות בית משפט אזרחי – חוסר סבירות קיצוני

בתמצית, החלטת בית המשפט קובעת כי ההליכים יתקיימו בדלתיים סגורות, אולם ניתן יהיה לפרסם את החלטות בית המשפט ואת פסק הדין, ללא ציון שמות בעלי הדין והקטינים. פרסום כזה, לדידו של בית המשפט, יגשים במידה סבירה את עקרון פומביות הדיון שהינו עקרון חוקתי מרכזי שביסוד שיטת המשפט שלנו, ימנע פגיעה בטובת הקטינים, וישמור על זכות הצדדים הקטינים והצדדים לפרטיות. משמעותו היא כי איסור הפרסום יהיה במידה שאינו עולה על הנדרש.

ודוק: ההחלטה נשענת על מספר נימוקים עיקריים:

הנימוק הראשון עניינו ב"צנעת הפרט" – מחד, על מנת לבחון את עילות התביעה, שהן במהותן נזיקיות, נדרש בירור מעמיק של היחסים האינטימיים שהתקיימו בין הצדדים, ושאלות ומחלוקות שהיו בניהם בחדרי חדרים. מדובר בפרטים אינטימיים שלציבור אין זכות לדעת אודותיהם, ואשר חשיפתם עלולה להביא לפגיעה חמורה בפרטיותה של האשה וילדיה הקטינים. מאידך, קובע בית המשפט, ומפאת חשיבות הדברים נביאם כלשונם:

"נדמה כי לא יכול להיות חולק על הצורך של הציבור לדעת על מקרים כגון אלה הנטענים בתובענה שלפני, ועל הדין ועמדת בתי המשפט ביחס אליה. אולם, צורך זה יבוא על סיפוקו במלואו, מבלי לפתוח את דלתות הדיון לפני כלל הציבור, ומבלי לאפשר פרסום של פרטים מזהים של הצדדים או הקטינים. חשיפה של הפרטים האמורים אינה משרתת אינטרס לגיטימי איזה שהוא של הציבור, והיא עלולה להרתיע אותן נשים מלתבוע הזכויות המגיעות לילדיהן הקטינים, שנולדו, ולו כתוצאה מאקט מיני מזדמן, מאבותיהם".

הנימוק השני עניינו ב"טובת הקטינים" – פרסום הנושא האינטימי כשלעצמו, עם פרטיהם, עלולה לפגוע בקטינים פגיעה קשה. בית המשפט מופקד על טובתם של הקטינים גם אם אינם צד להליך.

הנימוק השלישי עניינו ב"עניין לציבור" – בית המשפט מסכים כי נושא התובענה הוא בעל חשיבות ציבורית, חברתית ומוסרית, ויש חשיבות לכך שהציבור חשוף לקיומו והתנהלותו של ההליך המשפטי. עם זאת, צורך זה יכול לבוא על סיפוקו תוך איזון עם הזכות לפרטיות וטובת הקטינים.

צא ולמד: חוסר הסבירות בהחלטת בית המשפט בתיק זה נעוץ בחמישה אדנים עיקריים:

האחד – לא נשקל, ולמצער, לא הובא בחשבון כלל רצונו ודעתו של הגבר, הן כאפוטרופוס של הקטינים בנושא טובת הקטינים, והן בנושא צנעת הפרט הנוגע גם לו. יובהר: הגבר, כאביהם של הקטינים סבר כי לא יגרם להם כל נזק מקיום הדיון באופן רגיל, והיה נכון לחשוף פרטים אינטימיים הנוגעים גם לו, שכן סבר שטובת הציבור מחייבת זאת.

השני– המחוקק קבע רשימה של נושאים בהם דן בית משפט לענייני משפחה, שדלתותיו דרך כלל נעולות. ולפיכך, לא היה מקום לנעול דלתות בנושא אשר לא נכנס לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, רק מן הטעם שנוגע לעניינים שבינו לבינה, ורק מן הטעם שזהו רצונו של אחד מבעלי הדין.

השלישי – כנגד הבקשה לנעילת הדלתות עמדה הבקשה להשארת הדלתות פתוחות, בשל האינטרס הציבורי החשוב במקרים כגון דנא. שימת לב, שעסקינן בבקשה של בעל דין להותיר דלתיים פתוחות, להבדיל מבקשה של צד ג', כגון: העיתונות. ר' מקרה מוזס להלן.

הרביעי – הענין נוגע לעניינים שבינו לבינה, שאינם מערבים באופן ישיר קטינים, הגם שקטינים הם התוצר של המעשה; ולפיכך, על האשה לדעת כי אם בוחרת לבצע מעשה כגון דא לא תוכל לבקש הגנה מפני המעשה שעשתה ביודעין ובמכוון, ולהסתתר מאחורי דלתיים סגורות. בית המשפט בחר ביודעין את האינטרס של האשה, וסייע בידה להסתתר מאחורי פרגוד ובכך נתן לה פרס בעקיפין על מעשיה.

החמישי – בית המשפט לא דרש מהאשה להוכיח נזק שייגרם לה ו/או לקטינים. להיפך, הוא הניח, בלא שהדבר הוכח, כי ייגרם נזק. סבורני, כי על בית המשפט לנהוג לחומרא במקרים כגון דא ולהעביר את נטל ההוכחה על כתפי האשה להוכיח נזקים כאמור.

המסגרת הנורמטיבית

עקרון פומביות הדיון הוא זכות על חוקתית המרחפת כענן מעל ההליכים השיפוטיים הנדונים בבתי המשפט, ומשרתת את הדמוקרטיה ואת זכות הציבור לדעת. זכות על זו  מתגבשת בכל מקרה ומקרה באמצעות חופש הביטוי וקיום הליכים בדלתיים פתוחות.  רק בקרות אירוע חריג באופן מיוחד נסגרות הדלתות ולעיתים אף נאסר הפרסום.  אם כן, מתי מתקיימים התנאים הקבועים בדין לצורך קיום ההליך ב"דלתיים סגורות"?  ומתי מתקיימים התנאים הנוקשים בדין לצורך מתן צו איסור פרסום על ההליך?

עיקרון פומביות הדיון

מן הידועות הוא, כי עיקרון פומביות הדיון הינו בעל מעמד חוקתי בהיותו מעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ומהווה מרכיב מרכזי במשטר הדמוקרטי. עיקרון פומביות הדיון אף כולל את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בביהמ"ש. קרי, ביסודו עומד גם חופש הביטוי, שהוא עצמו ניצב בראש החירויות שעליהן מבוססת תשתיתה הדמוקרטית של המדינה. בהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עיקרון פומביות הדיון, נשמר לעיקרון פומביות הדיון מעמד בכורה של זכות עילאית והכלל הבסיסי הוא שאין פוגעים בעיקרון פומביות הדיון לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או על-פי החלטת ביהמ"ש מכח עילות מפורשות שנקבעו בחוק, בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

קריטריון אחד מיני רבים להתקיימותו של עניין לציבור הוא כאשר מדובר בפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו ואשר תורם לגיבוש דעתו בנושאים המתדיינים, יש בהם כדי לסייע לציבור ולשפר את אורחות חייו. (ר' ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', מתוך הנחיה מס' 14.18 של הנחיות פרקליט המדינה (להלן: "הנחיות הפרקליטות")).

בנוסף, נקבעו בפסיקה קריטריונים ספציפיים המכניסים את פרסום ההליך לגדר "עניין ציבורי מיוחד", כהגדרתו בהנחיות הפרקליטות, כך למשל, לצורך "אזהרת הציבור" – מדובר בפרסום שיש בו כדי להזהיר את הציבור מפני סכנה כלשהי (ר' פרשת תורג'מן לעיל); לצורך "גילוי האמת" – הפרסום עשוי לעודד חשיפתה של האמת ועוד.

עקרון פומביות הדיון – הכלל והחריגים לו: עקרון פומביות הדיון מעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, אשר קובע:  "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".  עיקרון פומביות הדיון "הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, עמ' 450-451).

עיקרון זה עומד על  שלושה אדנים מרכזיים:

הראשון, הינו זכות הציבור לדעת. רציונל זה, המבוסס על חופש הביטוי וחופש העיתונות (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592, 598. (להלן ייקרא: "פרשת מוזס"), שם במרכז את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בבית המשפט, ולו שני היבטים עיקריים:

האחד, הוא זכותו של הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת, כך שמתאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות, ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי.

ההיבט השני, עניינו התרומה של פרסום ברבים של דברים לשם גיבוש סדר היום הציבורי, וסיוע לפרטים בחברה לגבש את השקפותיהם ודעותיהם. לעניין היבט זה, חשיבות רבה נודעת לעניין הציבורי שיש בפרסום הדברים.

השני העומד בבסיס עיקרון פומביות הדיון, הינו תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך, שהרי "פומביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק" (ע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309, 314-315).

השלישי, מתייחס לאמון הציבור ברשויות הציבור בכלל, ובבתי המשפט בפרט. "עקרון זה מהווה גורם-בלעדיו-אין לאמון שרוחש הציבור לרשות השופטת" (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499 (להלן: ר"ע 176/86)).   (ראו: ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 62 ,עמ' 66-67).

ובהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עקרון פומביות הדיון – בע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3), 714 , עמ' 718-719, נאמר לעניין זה:

"אכן, בדומה לשאר זכויות-היסוד בשיטתנו, גם עקרון פומביות הדיון אינו מוחלט אלא יחסי. היקפו נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים, זכויות ואינטרסים אחרים, אשר מוטל על החברה להגן גם עליהם. ברם, בהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עקרון פומביות הדיון, שביסודו כאמור, גם חופש הביטוי, נשמר לעקרון פומביות הדיון מעמד בכורה של "זכות עילאית" (בג"ץ 87,73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, דברי השופט אגרנט בע' 878 לעניין חופש הביטוי). ….. מקום שבו נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לאסור פירסום פסק-דין או לפגוע בדרך אחרת בעקרון הפומביות, "לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (ראה גם: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, תק-על 95(1), 1075 ,עמ' 1091) .

בהתאם לכך, נקבע על ידי כבוד השופטת דורנר בפרשת מוזס, כי הגם שפומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים, ולעיתים קרובות אף בפרטיות העדים, ככלל – הזכות לפרטיות על אף היותה זכות יסוד – נסוגה מפני עקרון הפומביות. (שם, בעמ' 598-599).

יודגש ויובהר: פסק דין בפרשת מוזס דן בדיון אשר התקיים בבית משפט לענייני משפחה, אשר מטבעו ומהותו מרבית הדיונים הנערכים שם הינם ב"דלתיים סגורות". לפיכך, כל האמור שם הינו בבחינת מקל וחומר, משעסקינן בהליכים אזרחיים בבית משפט השלום, ומשהמבקש להותיר את הדלתות פתוחות הוא בעל דין בתיק, להבדיל מהעיתונות הנוברת, כדוגמא.

אבחנות נוספות של המקרה הנדון מפרשת מוזס: במסגרת פרשת מוזס התקיימו הליכים מקבילים בארה”ב בדלתיים פתוחות (חטיפה), ומבקש הפרסום הוא צד ג (יואב יצחק) ולא בעל הדין עצמו.  לכן מה שנאמר בפרשת מוזס יפה כאשר מבקשת הפרסום היא העיתונות “שנוברת”, אבל מה שיכול להטות את הכף הוא רצון בעל הדין.

סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע את הכללים להפעלתו של עקרון פומביות הדיון (ראה לעניין זה: פרשת מוזס, עמ' 597-598), כמו גם את החריגים לו.

באשר ליחס שבין כלל פומביות הדיון הקבוע בסעיף 68(א) והחריגים לו, נקבע בפסיקה:  "…את היוצאים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצימצום…. ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון", ע"א 5185/93 הנ"ל, שם.

פומביות הדיון- אל מול איסור הפרסום: לא זו בלבד שהחריגים לכלל פומביות הדיון יפורשו על דרך הצמצום, אלא שהמחוקק בחר להגביל אף יותר את הנגיסה בעקרון הפומביות, וקבע שגם במקרים הנופלים לחריגים הקבועים בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, אשר מורים לנו על סגירת דלתותיו של בית המשפט, עדיין מסור בידי בית המשפט שיקול הדעת להתיר את פרסום ההליך כולו או מקצתו, בפומבי. זאת, אם מכוח הוראת סעיף 68(ה) סיפא, ואם מכוח הוראת סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט.

בע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3), 714 ,עמ' 718-719, נקבע על ידי כבוד השופטת דורנר, כי:

"… גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות – בין מכוח הוראה קטיגורית בחוק, ובין על-פי שיקול-דעת שהחוק העניק בעניין זה לבית-המשפט – בית-המשפט לא יצווה על איסור פרסום של פסק-דינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה. לעניין זה יקפיד בית-המשפט על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש. על-כן, מקום שבו ניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות על-ידי פרסום חלקי של פסק-הדין, יורה בית-המשפט על דרך זאת".

בנסיבות פרשת מוזס הנ"ל, התיר בית המשפט העליון פרסומה של כתבת תחקיר, המתייחסת להליכי גירושין בין בני הזוג, שהחלו בחו"ל, נדונו בבית משפט לענייני משפחה בארץ, והועברו לבוררות. בית המשפט העליון קבע, כי בנסיבות אותו המקרה, הדברים אותם ביקשו לפרסם אודות בני הזוג קשורים בקשר רופף בלבד להליכי הגירושין, ואינם עוסקים בלב ליבם של ההליכים, אלא בעניינים חיצוניים לדיונים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה, כך שאין בפרסומם משום פגיעה בפרטיות חיי המשפחה של בני הזוג, או פגיעה מיוחדת בילדיהם.

בפרשה זו עמדה כבוד השופטת דורנר בשנית (ראה דבריה הנ"ל בע"א 2800/97 לעיל), על הצורך לערוך הבחנה בין תכלית קיום דיון בדלתיים סגורות, ובין מטרת איסור הפרסום (סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט), וכן עמדה היא על תכליתה של הוראת סעיף 68(ה) לחוק,  ונביא את דבריה:

"הכלל הבסיסי הוא, איפוא, שאין פוגעים בעקרון הפומביות, לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על-יסוד הוראה מפורשת בחוק או החלטת בית-המשפט על-פי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. אין גם זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומד כשלעצמו, ואין הוא פועל-יוצא מסגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום. … ואכן, לבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו, המאפשרת להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל סגירת דלתיים, משקפת את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות המשפט. על בית-משפט המתבקש להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות, ראשית, לבחון אם המטרה שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה, ושנית, להפעיל את שיקול-דעתו כך שעקרון פומביות הדיון ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו.

….

בענייננו, מטרתו של סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט היא להגן על הפרטיות בעניינים משפחתיים אינטימיים וכן על ילדים. ברירת המחדל נקבעה בשל עיסוקו של בית-המשפט לענייני משפחה בנושאים אלה. עם זאת, לפחות בדיעבד, כאשר תוכנו של ההליך ידוע, "תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (השופט חשין בע"א מרום, שם, בע' 341), פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים".

הזכות לפרטיות – "פגיעה חמורה בפרטיות"

המחוקק בחר לאזן בין הערכים החוקתיים המתנגשים – מצד אחד, עקרון פומביות הדיון, ומהצד האחר הזכות לפרטיות – רק בנקודה בה נגרמת "פגיעה חמורה בפרטיות", הואיל ובכל מקרה אחר – תינתן בכורה לעקרון פומביות הדיון על פני הזכות לפרטיות.  משכך, לא די ב"סתם" פגיעה בפרטיות ו/או בטענה בעלמא כפי שהעלתה המבקשת בבקשתה, כדי להביא להטלת איסור פרסום. שאלה זו תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע, וככל שהמידע מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת המונח פרטיות, תגבר הנטייה לראות את הפגיעה כ"פגיעה חמורה".

בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו) [להלן: "פרשת ידיעות אחרונות"] קבע בית המשפט העליון מבחן דו-שלבי לבחינת "פגיעה חמורה בפרטיות", כדלקמן:

"השאלה אם פגיעה בפרטיות עולה לכדי פגיעה חמורה תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע.…

על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו … בנוסף, ומבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים אפשריים, ניתן להביא במניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי – אין דינו של פרסום בשלב הגשת כתב התביעה, כאשר ניצבת גרסה אחת בלבד, כדינו של פרסום פסק דין, הכולל ממצאים שעברו את כור ההיתוך השיפוטי (השוו: עניין חברת החדשות, פסקה 30). בצד האמור נזכיר, כי כפי שנפסק לא אחת, את החריגים לעקרון פומביות הדיון יש לפרש על דרך …". (ההדגשה לא במקור-מ.ע.).

השלב בו מצוי הדיון השיפוטי

 באיזון הראוי שבין שתי זכויות היסוד המתנגשות, הזכות לפרטיות מחד, ועיקרון פומביות הדיון, מאידך, הכף נוטה לעבר עקרון פומביות הדיון כאשר הדיון השיפוטי מצוי בשלביו המתקדמים יותר.

על כך נאמר בפרשת ידיעות אחרונות:

"בנוסף, ומבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים אפשריים, ניתן להביא במניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי – אין דינו של פרסום בשלב הגשת כתב התביעה, כאשר ניצבת גרסה אחת בלבד, כדינו של פרסום פסק דין, הכולל ממצאים שעברו את כור ההיתוך השיפוטי (השוו: עניין חברת החדשות, פסקה 30)".

 "ענייני משפחה"/ קטינים

בין הנושאים המנויים בסעיף 68 לחוק בתי המשפט אשר נמסרו לשיקול דעתו של בית המשפט אם להשאירם "כלואים" מאחורי דלתות בית המשפט, בין באופן מלא ובין באופן חלקי, מצויים "ענייני משפחה" שכהגדרתם בחוק בתי המשפט לענייני משפחה (למעט מספר חריגים), ו- קטינים.  אלא מאי, גם כאשר עסקינן ב"ענייני משפחה", הנדונים בבית משפט לענייני משפחה, נקבע בפסיקה, כי "…פרסום תוכן ההליך לא ייאסר, וההליך יותר לפרסום כולו או מקצתו, אם אין בפרסום פגיעה בילדים או בעניינים משפחתיים אינטימיים" (ר' פרשת מוזס).

כך גם הדבר לגבי הקטינים, כפי שנקבע בפסיקה. כך, למשל, בפרשת עזבון דוד אפוטה עמד על כך כב' השופט מנחם הכהן:

"באיזון שבין עקרון פומביות הדיון והזכות לפרטיות, עדיף בעיני עקרון פומביות הדיון. זאת יש לומר, כי ילדיו של המנוח הינם בגירים, ועל אף הפגיעה האפשרית בפרטיותם לאור פרסומם של הליכים אלה, אין טעם זה יכול לעמוד כשלעצמו בבואו של בית המשפט להפעיל שיקול דעתו להתרת פרסום הליך, אשר ככלל-אמור להתנהל בדלתיים סגורות. שהרי אם לא כך, יצא שכל דיון פלילי או אזרחי שמתנהל כנגד בעל דין שהינו הורה לילדים- יתנהל בדלתיים סגורות. היינו- טעם זה אינו ייחודי דווקא לענייני משפחה הנדונים בבית משפט למשפחה, והוא טעם ראוי לשקילה עבור כל הליך שנידון בבתי המשפט בכלל.  מכאן, שזוהי לא אחת מהמטרות עליהן נועד להגן סעיף 68(ה) לחוק."

עיתוי הגשת הבקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות ולמתן צו איסור פרסום

בת"א 11520-06-11 זילברשלג נ' גלובל נטוורקס טכנולוגיות ואח', (פורסם בנבו), קובע בית המשפט:

"ראשית, תמוה בעיני מדוע המבקש לא ביקש כי יינתן צו האוסר את פרסומו של ההליך עם הגשת כתב התביעה, שהרי הוא זה ש"ירה את יריית הפתיחה" במערכה המתנהלת לפני בית המשפט זה. מכאן, שבמועד הגשת התובענה המבקש, ככל הנראה, לא חש שיש בניהול ההליך בדלתיים פתוחות משום פגיעה בו.

שנית, חשיפת פרטי המקרה המהווים פגיעה בפרטיות המבקש, כבר התרחשה – כלומר הנזק הנטען ברובו כבר נגרם. ניתן לומר כי עשוי להיות נזק נוסף הכרוך בהליך אך הוא רק נזק תוצאתי".

צא ולמד: לא בכל שלב ייעתר בית המשפט לבקשה לנעילת דלתותיו ולאיסור פרסום ההליך, ולמימד הזמן נודעת חשיבות.

מה הנזק קונקרטי שעלול להיגרם מפרסום ההליך?

בית המשפט יזקק להבהרה של הנזק הקונקרטי שייגרם מדבר פרסומו של ההליך, קל וחומר לעניין הצורך בקיום ההליך בדלתיים סגורות.

לעניין זה נקבע בפרשת ידיעות אחרונות:

"עוד נציין, כי כעולה מכתב ההגנה, אין המבקש מכחיש את עצם קיומה של אותה מערכת יחסים, וגם לא התבהר לנו הנזק הקונקרטי שייגרם מדבר פרסומה של מערכת היחסים. בשים לב לכל אלה, על רקע האיזון הנורמטיבי עליו עמדנו והבכורה שניתנת לשיקול של פומביות הדיון, איננו סבורים כי היה מקום במקרה זה להטלת איסור גורף על אזכורה של מערכת היחסים האישית….".

הניתן לצמצם את איסור הפרסום?

גם אם מצא בית המשפט הנכבד הצדק לקיומו של צו איסור פרסום, הרי בחירת האופציה של צו איסור גורף ללא שקילת אופציות פוגעניות פחות, הינה מוטעית ובלתי מידתית. בהיותה זכות חוקתית הרי הגבלתה של הזכות לחופש ביטוי אמורה להיעשות לאור מבחן המידתיות.   כך, למשל, בפרשת ידיעות אחרונות, צומצם צו הפרסום למינימום האפשרי, ונקבע שם: "צו איסור הפרסום שניתן על ידי בית המשפט המחוזי יצומצם ויחול על פרסום שמות המשיבים 2 – 3 בלבד או כל פרט מזהה ביחס אליהם".

סוף דבר

השאלה אשר נדונה במסגרת מאמר זה, חוסה תחת הממסגרת הנורמטיבית של עקרון פומביות הדיון המהווה זכות על חוקתית בהליכים השיפוטיים הנדונים בבתי המשפט, ובכך משרתת את הדמוקרטיה ואת זכות הציבור לדעת. זכות על זו  מתגבשת בכל מקרה ובנסיבותיו באמצעות חופש הביטוי וקיום הליכים ב'דלתיים פתוחות', ורק בקרות אירוע חריג באופן מיוחד, תסגרנה דלתות בית המשפט, ולעיתים אף יאסר הפרסום.

לא מן הנמנע להתייחס לפרשת מוזס, בבחינת קל וחומר למקרה נשוא המאמר. יובהר: בפרשה זו התנהלו הליכים בבית משפט לענייני משפחה, ובנוסף מבקש פתיחת הדלתות היה צד ג'. במקרה דנא, ההליכים מתנהלים בבית משפט אזרחי, ומבקשת נעילת הדלתות הינה בעלת דין, כאשר מנגד המתנגד הינו בעל דין, הניזוק ממקרה גניבת הזרע, ורצונו להותיר את הדלתות פתוחות.

ברי, כי בנסיבות אלה, היה על בית המשפט הנכבד להטיל נטל ראיה כבד ביותר לקרות נזק עקב הותרת הדלתות פתוחות על האשה, המבקשת נעילתן, כאשר מנגד הגבר דורש הותרת הדלתות פתוחות וטוען כי הקטינים לא יפגעו.

יודגש: בית המשפט בהחלטתו ניסה ליצור איזון ולבקשת הגבר התיר פרסום ההחלטות ופסק הדין בתיק, אולם זאת ללא ציון השמות.

דע עקא, אין זה האיזון הראוי לעניות דעתי; נוכח מגמת המערכת השיפוטית כיום, ובנוסף נסיבותיו המיוחדות של התיק, לא היה מקום למתן החלטה זו על-ידי בית המשפט השלום בתביעת הנזיקין בגין גניבת זרע, שעניינה בנעילת הדלתות ומתן צו איסור פרסום גורף.

 יפים הדברים גם לתיקים נוספים הנוגעים לתלונות השווא במסגרת הליכי הגירושין שמנינו בראשית המאמר.

טוב יעשה בית המשפט, ויפה שעה קודם, אם יפתח דלתותיו דווקא בנושאים אלו, ולו על מנת לתרום את חלקו לניסיון למגר תופעות קשות אלו, שכאמור, תוצאותיהן הרות אסון.

הכותבת הינה בעלת משרד עורכי דין בוטיק מוביל בישראל, המתמחה בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי, אישות וניהול הון עסקי ומשפחתי. דיני משפחה, גירושין וירושה, תיקי "גנבת זרע", חקיקה ומדיניות, נדל"ן, דיני חוזים, דיני חברות, פשיטת רגל והסדרי נושים, דיני תקשורת, דיני קניין רוחני, לשון הרע ופגיעה במוניטין. 

מייל: miritalaw@gmail.com

אתר אינטרנט: www.mirita-law.co.il

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת איננה נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

 11 ביולי 2014