אלימות משפטית; תלונות שווא על אלימות ומין במשפחה – חוות דעת ומתווים לפתרון כולל | נכתבה לבקשת השרה למשפטים, חה"כ איילת שקד

[מאמר שני מתוך סדרת מאמרים]

מאת: עו"ד מירית ענתבי*

א. פרולוג

זהו המאמר השני מתוך סדרה של מאמרים שבמסגרתה אציג את חלקיה השונים של חוות הדעת אשר הונחה על שולחנה על השרה, והתבשרנו שאומצה על-ידה ועל-ידי פרקליט המדינה, עוה"ד שי ניצן. אדגיש, כי חלקיה השונים של חוות הדעת יוצגו באופן שרק עיקריהם יפורסמו מפאת היקפה של חוות הדעת.

המאמר הראשון מתאפיין בהיותו בעל אופי כללי במטרה להציג את הנושא ואת הקשריו. במאמרים הבאים אדרש להרחבה ודיון בכל אחת מהסוגיות הרלוונטיות שתוצגנה במסגרת מאמר זה, מתוך הכתוב בחוות הדעת, עד כמה שיתאפשר הדבר, כאשר במאמר השני בסדרה אתמקד במצב המשפטי (De-jure) בישראל ובמשפט השוואתי: טיפול רשויות השפיטה והאכיפה בתלונות שווא בארה"ב ובאנגליה.

כאמור, נפלה בידי הזכות, ומתוך ציבור רחב מאד של משפטנים, נתבקשתי על-ידי השרה למשפטים, חה"כ איילת שקד, לגבש חוות דעת ומתווים לפתרון המגפה החולנית של תלונות השווא במשפחה, המשתוללת בחברתנו מזה עשורים, ואף חמור מכך – עקב העדר טיפול כנדרש תופסת תאוצה.

אקדים ואדגיש, כי דעתי בנושא היתה בגדר דעת מיעוט בקרב חבריי המשפטנים ובקרב העוסקים בתחום אשר טענו כי הנחיה 2.5 של פרקליט המדינה היא שמונעת את הטיפול בתלונות השווא, ולפיכך רק ביטולה המוחלט יביא לפתרון הבעיה. לעומתם, אני סברתי, כי הזרקור המופנה להנחיה מוטעה מיסודו, שכן נוסח ההנחיה איננו מונע טיפול בתלונות שווא והעמדה לדין של המתלונן, אלא גורמים אחרים, עליהם אעמוד בהרחבה בהמשך. לפיכך, לכל היותר יש לתקן ולהבהיר את הנחיה 2.5, אולם חובה להפנות את הזרקורים לעבר פתרונות מערכתיים-מדיניים לשם מיגורה של התופעה, ואלו פורטו בהרחבה במסגרת חוות הדעת.

בחודש יולי 2015 הונחה בפני השרה למשפטים חוות דעת מקיפה, המכילה כ-300 עמודים, בנושא תלונות שווא על אלימות ומין במשפחה  ומתווים לפתרון כולל, לרבות נוסחים לתיקון הנחיה מספר 2.5 של פרקליט המדינה ונוסחים לתיקון הדין הפלילי.

חוות הדעת נסמכת על החקיקה והספרות הישראלית, הצעות החוק, דברי ההסבר המלווים אותם, מאמרים, מחקרים, אמנת האו"ם לזכויות הילד^[1], 1989, אמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות^[2], 1966, אמנת האו"ם בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות^[3], 1966, וכן לומדת היקש מהמשפט האמריקאי והמשפט האנגלי במישורים מסוימים.

במאמר זה אתמקד במצב המשפטי בישראל, בעבר ובהווה, ובמשפט השוואתי מרחבי העולם, על מנת ליתן פתרונות מיטביים לתיקונו של המצב בנסיון למגר כליל את תופעת תלונות השווא.

ב. המצב המשפטי ("De – jure")

ב.1. התפתחות מגמות החקיקה בתחום האלימות במשפחה

כאמור, במהלך שני העשורים האחרונים לא היה כמעט תחום במדינת ישראל, שזכה לתשומת לב ציבורית ומוסדית, כמו תופעת האלימות בין בני זוג. התמודדות זו באה לידי ביטוי בתהליכים גנריים, מוסדיים, מחקריים וחוקיים ששינו את פני מדינת ישראל.

בתחום המשפט חלו לא מעט תמורות בהתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה. ניתן לציין 6 ציוני דרך מהותיים בטיפול המערכתי באלימות בין בני זוג[4]: -

(1)  ציון הדרך הראשון, ועדת קרפ. בשנת 1989 מינה היועץ המשפטי לממשלה ועדה בין-משרדית שבראשה עמדה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודית קרפ, אשר בסיומה הוציאה תחת ידיה המלצות בנושא מדיניות החקירה, תביעות ומשפט בעבירות בתחום זה. חשוב לציין כי דו"ח זה מהווה את אחד האדנים המרכזיים והחשובים שנכתבו על התופעה והטיפול בה בישראל. בעקבות המלצת ועדת קרפ, אשר אומצה על-ידי  המשטרה, פרסמה מחלקת חקירות ותביעות הנחיה חדשה בנושא מדיניות הטיפול באלימות בין בני זוג. בהנחיה זו צומצם כמעט לחלוטין שיקול הדעת של המשטרה לגבי אופן הטיפול והחקירה, הוגבל העיסוק בתחום הטיפולי והודגשה ההתמקדות באכיפת החוק. ביטויה, הלכה למעשה, בהחמרת ההתייחסות לנושא האלימות ובפתיחת יותר תיקים פליליים.

(2)  ציון הדרך השני, כונה "מודל באר שבע" (1991-1993). יישם בפועל הקמת יחידה נפרדת לטיפול בסוגיה, בתוך משרד החקירתי בתחנת המשטרה, התווה מודל רב ארגוני, שכלל את כל הגופים שעסקו בתופעה, ושילב טיפול בגבר המכה ביחד עם ענישה.

(3)  ציון הדרך השלישי, הישגו העיקרי של דו"ח ועדת קרפ היה שינוי בחקיקה בנושא אלימות בין בני זוג. במרץ 1991 נתקבל בכנסת החוק למניעת אלימות במשפחה, אשר נכנס לתוקפו ב- 28 ליוני 1991. לראשונה, ייחד המחוקק את תופעת האלימות נגד בני זוג מיתר העבירות.

בחוק נקבע כי בית משפט השלום או בית משפט לענייני משפחה וכן בית דין דתי רשאים להוציא צו הגנה/צו הרחקה נגד התוקף את בן/בת זוגו. צו הגנה הכולל גם צו הרחקה בתוכו, הוא צו האוסר על אדםלהיכנס לדירה בה מתגורר בן משפחתו או להימצא בתחום מרחק מסוים מאותה דירה, להטריד את בןמשפחתו בכל דרך וכל מקום או לפעול בכל דרך המונעת או המקשה על שימוש בנכס המשמש כדין אתבן משפחתו.

החוק למניעת אלימות במשפחה מאפשר הגנה על קורבן אלימות במשפחה באמצעות ארבעה סעדים ראשיים מצטברים:

הסעד הראשון – הוא גם החריף ביותר, הוצאתו של האלים מן הבית תוך איסור להימצא במרחק מה מתחומו;

הסעד השני - נועד למנוע מבן משפחה אלים להטריד ולהפוך את חיי בני משפחתו לבלתי נסבלים. איסור מפורש ומפורט של דרכי ההטרדה בא להרתיע את בן המשפחה האלים ולהקל על הקורבן בהרמת נטל ההוכחה;

הסעד השלישי - מטרתו לשמר את המצב הקיים, למשל בהם הקורבן בוחר לעזוב את מקום מגוריו, החוק מונע מבן המשפחה האלים מלנצל את המצב לרעה, למשל, על-ידי החלפת מנעולים בדירה, העלמת נכסים וכיו"ב;

הסעד הרביעי - מונע מבן המשפחה האלים מלשאת או להחזיק נשק, סעד זה ניתן גם אם בן המשפחה האלים הינו איש שירות ביטחון. אולם, כאשר הנשק משמש את האלים בעבודתו יש לשקול את ההשלכות על פרנסתו.

אליה וקוץ בה: אחד החששות הגדולים שליווה את תהליך חקיקת החוק למניעת אלימות במשפחה נבע מהחשש משימוש לרעה בחוק. המציאות מלמדת כי כאשר בני זוג מצויים בהליך גירושין, ישנם מקרים רבים בהם "המטרה מקדשת את האמצעים", וכך נעשה שימוש בכל אמצעי, אף באמצעי פסול, כגון הגשת בקשה כוזבת לפי חוק זה. החוק נחקק על  אף חשש זה, ובניסיון למנוע עד כמה שניתן את השימוש לרעה בו, נחקק סעיף 11 שבו.

סעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה, "הוצאות ופיצויים בפניית סרק", קובע:

"דחה בית המשפט בקשה למתן צו הגנה וקבע כי היא קנטרנית, רשאי הוא להטיל על מי שביקש צו הגנה את אלה או חלק מהם:

 (1) הוצאות לטובת המדינה ולצד שנפגע, בשיעור שימצא לנכון;

 (2) פיצוי נאות למי שנפגע מהגשת הבקשה".

על-פי סעיף זה מוסמך בית המשפט לפסוק פיצויים בגין פניית סרק. בית המשפט רשאי, ואולי חייב, להביא בחשבון בפסיקתו גםמרכיבים כמו עוגמת נפש, פגיעה בשם טוב, אם נעשה שימוש לרעה בחוק. גישה תקיפה של בתי המשפט במקרים של פניות סרק היתה מאפשרת לאלה הזקוקים באמת להגנות שבחוק זה לזכות בהן האופן מלא.

זאת ועוד, בשנת 1996 תוקן חוק העונשין[5], כך שלראשונה הייתה התייחסות לאלימות בין בני הזוג, באופן שרמת הענישה המקסימלית הקבועה בחוק בעבירות אלימות כלפי בן הזוג הוכפלה. עבירת אלימות בין בני זוג הפכה מעבירת עוון לעבירה מסוג פשע, וכפועל יוצא סמכות הסגירה של תיקי החקירה מחוסר עניין לציבור ו/או מחוסר ראיות הופקעה מהמשטרה והועברה לפרקליטות המחוז.

(4)  ציון הדרך הרביעי, היה דו"ח מבקר משרד המשטרה שנושא הטיפול המשטרתי באלימות בין בני זוג. הדו"ח הצביע על "מודל באר שבע" כמודל שיש ליישמו בכל יחידות המשטרה.

(5)  ציון הדרך החמישי, היה הפצת המודל הקהילתי לטיפול באלימות במשפחה, במאי 1997, על-ידי "היחידה לשיטור קהילתי" במטה הארצי. בשנת 1988 החליטה המשטרה, במסגרת דין וחשבון שנתי, להקים מערך חקירות חדש שיתמקד בנושא האלימות בין בני זוג, תוך שאיפה לייעל את הטיפול בסוגיה זו. החידוש שבמודל היה הדרישה משוטרי הסיור לבצע אבחון ראשוני, במטרה לעמוד על מסוכנותו של הפוגע לגבי בת הזוג. כפועל יוצא, המשטרה החלה לפעול למען זירוז תיקים, ריבוי מעצרים והבאה לבית המשפט, תוך עידוד נשים שנפלו קורבן למעשי אלימות להגיש תלונה רשמית.

(6)  ציון הדרך השישי והאחרון, היה הקמת מערך חוקרי אלימות במשפחה. בראשית שנת 1999, הוכשר מערך חוקרים מיוחד לטפל באירועי אלימות במשפחה בכל התחנות בארץ. מטרת המערך היתה להביא למיקוד האחריות בטיפול עבירות אלימות בין בני זוג, לשיפור השירות הניתן למתלונן, להעלאת רמת מקצועיות החוקרים ולמיסוד הקשר עם גורמי הרווחה בעיר.

בשנת 2001 חוקק חוק זכויות נפגעי עבירות, התשס"א-2001. חוק זה, אמנם, בא להגן על כל נפגע עבירה, אך בעיקר בתחום האלימות במשפחה שכן קרוב למחצית מעברות המין שהתקבלו במשטרה – בין השנים 2001-2006 היו עבירות שבוצעו בתוך המשפחה[6]. מעיון בנתונים שאספה משטרת ישראל עולה כי במהלך השנים חל שינוי משמעותי בגישת המשטרה, הן בפילוסופיה של הטיפול והן בטיפול גופו[7].

ב.2. חשיבות שמירת עקרונות יסודות המשפט הנוגעים לזכויות החשוד, העצור והנאשם

אלא מאי, במקביל להתפתחות החקיקה בתחום אלימות בין בני הזוג, אשר באה לתת מענה בצורך להגן על המתלונן/ת, נוצרה תופעה הפוכה בה קיימת פגיעה בזכויותיו של החשוד, העצור ו/או הנאשם. חובה על סמכויות  אכיפת החוק לשים לנגד עיניהן את החשיבות בהגנת נורמות אלה תוך עמידה בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ולקריטריונים שנקבו בהלכה הפסוקה, בפרט בעניין "ראיות מספיקות" ו"עניין לציבור".

חובתן של רשויות אלה לשמור על יישום חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בצד החובה להגן על מתלוננות בנושא אלימות במשפחה, והגם שנקבעו נורמות מחמירות שהעניקו מגבירי אפקטיביות לרשויות אכיפת החוק, ולבתי המשפט באלימות במשפחה, נודעת חשיבות לנורמות שנותרו על כנן המגינות על החשוד, על העצור ועל הנאשם במשפט הפלילי. נורמות אלו מקנות לו זכויות, שאין לשלול ממנו. הקפדה על נורמות אלה מחויבת המציאות ליצירת האיזון הנדרש בתחום עדין ורגיש זה.

ודוק: בדיקת חומר ראיות אינה בדיקה טכנית בלבד. הבדיקה חייבת לקחת בחשבון שיקולי מהימנות[8]. בשורה ארוכה של פסקי דין, קבע בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בדונו בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), עקרונות החייבים להנחות את רשויות התביעה גם בסוגיות הקשורות לשימוש בראיות[9].

יפים דבריו של כב' הש' זלצ'ובר, לעניין עבירות אלימות במשפחה, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המצוטטים מהחלטתו בעניינו של עצור בעררו על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים[10]:

"…המילים 'אלימות במשפחה' אינן 'מילות קסם' המאפשרות מעצר בכל מצב, רק כדי שסוכנויות אכיפת החוק ירגישו 'מכוסות'. כל מקרה חייב בבדיקה פרטנית. החלטה בדבר מעצר בלא הפעלה אמיתית של שיקול דעת, הינה בניגוד לדיני העונשין ודיני המעצר. חזקת החפות עומדת למי שהוגש נגדו כתב אישום וכמובן עומדת היא גם למי שהוגשה נגדו תלונה במשטרה, שעה שמתנהלת החקירה…כאשר מדובר במסכת ראייתית ונסיבתית, כפי שתוארה לעיל, בכל הכבוד, גם החלטת בית משפט קמא להורות על המשך מעצר, עד שיתקבל תסקיר, אינה נקייה מספקות. התסקיר אינו חזות הכול והוא וודאי לא יוכל לפתור את הכשלים הראייתיים בתיק זה".

אשר למונח "עניין לציבור", קבע כב' נשיא בית המשפט העליון (דאז), הש' ברק[11]:

"עניין לציבור אין עניינו התעניינות הציבור… "עניין לציבור" אינו עניין דסקרטיבי. זהו עניין נורמטיבי. "עניין לציבור" הינה בכרעה ערכית באשר לתועלת, שתצמח מקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין, לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי אי העמדה לדין, ולתועלת שתצמח לה באי העמדה לדין…".

על כן, בטרם קבלת החלטה בדבר סגירת חקירה או הגשת כתב אישום, חובה, לזכור את ההבחנה הברורה בין "עניין לציבור" לבין "התעניינות ציבורית", גם בסוגיית האלימות בין בני זוג.

ב.3. הסנקציות המשפטיות העומדות לרשות רשויות החוק בגין תלונות שווא ו/או עדות או שבועת שקר בחוק העונשין

ודוק: בחוק העונשין, פרק ט': פגיעות בסדרי השלטון והמשפט, סימן א': שיבוש עשיית משפט, מוטלות סנקציות על אדם בגין ביצוע מעשים לשיבוש עשיית משפט. מפאת חשיבות הדברים, מובאים סעיפי החוק הרלוונטיים, כלשונם:

סעיף 236 -

"בסימן זה, "עדות" – אמרות בעל פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה, למעט אמרות שלא בשבועה מפי נאשם בהליך פלילי, ולרבות חוות דעת שניתנו לשם ראיה ותרגומים מפי מתרגם בהליך שיפוטי".

"עדות שקר" - סעיף 237:

"(א)המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו – מאסר תשע שנים.

(ב) לענין עדות שקר אין נפקא מינה –

(1) אם ניתנה העדות בשבועה או בלא שבועה או בעיצום אחר שהותר על פי דין;

(2) באיזו צורה או טקס השתמשו להשבעת המעיד או לחיובו באמירת האמת, ובלבד שהיו בהסכמתו של המעיד;

(3) אם בית המשפט, בית הדין או הרשות השיפוטית או ועדת החקירה היו מורכבים כראוי או יושבים במקום הראוי, ובלבד שפעלו, כל אחד בתפקידו, בהליך שבו ניתנה העדות;

(4) אם המעיד הוא עד כשר ואם העדות היא קבילה בהליך השיפוטי".

"שבועת שקר" - סעיף 239:

"מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שהוסמך לקבל את התצהיר, דינו – מאסר שלוש שנים".

"עדויות סותרות" - סעיף 240:

"(א) המוסר הודעות או עדויות, בענין אחד בפני רשויות שונות, והודעותיו או עדויותיו סותרות זו את זו בשאלה עובדתית שהיא מהותית לגבי הענין, ועושה כן בכוונה להטעות, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) "רשות", לענין סעיף זה – בית משפט הדן בפלילים, בית דין משמעתי, שוטר או רשות אחרת שערכו על פי דין חקירה קודם לאישום בבית המשפט או בבית הדין המשמעתי, ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, או מי שנתמנה לפי סעיף 13 לחוק האמור.

(ג) פרוטוקול של המשפט והודעה או עדות שנרשמו כדין בחקירה כאמור, יהיו ראיה לכאורה לדברי העד שבהם".

"ידיעות כוזבות" - סעיף 243:

"המוסר לשוטר שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע – מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו".

מן המקובץ עולה, כי רשות האכיפה נמנעת מלעשות שימוש מושכל בהוראות הדין העומדות לרשותה, על אף הראיות המוצקות המצויות בידי משטרת ישראל והפרקליטות אשר מוכיחות מעבר לכל ספק סביר, כי הוגשו תביעות שווא כנגד אותם חשודים ו/או נאשמים, ומבכרת למחול למתלוננות אשר הגישו תלונות שווא.

/

ג. משפט השוואתי: טיפול רשויות השפיטה והאכיפה בתלונות שווא בארה"ב ובאנגליה

סקירה של המצב המשפטי בנושא תלונות שווא וחזרה מעדות בארה"ב ובאנגליה, מעלה כי אנשים שמסרו ידיעות כוזבות במשטרה או העידו בבית משפט עדות שקר, ניתן להעמידם לדין על מסירת ידיעות כוזבות או שבועת שקר (בארה"ב), או שיבוש הליכי משפט (באנגליה). ההחלטה אם להעמיד לדין מסורה לידי התביעה, ואכן ניתן לראות נשים רבות העומדות לדין מעילות וסיבות שונות.

ב-42 מדינות בארה"ב העמדה לדין בגין ידיעות כוזבות היא עוון ולא פשע, כאשר העונש המקסימלי הוא עד שנת מאסר, וקנס שנע בין 1,000$ ל 2,500$, כאשר בפועל המאסרים והקנסות הרבה יותר נמוכים באופן משמעותי. ב-8 מדינות מקטלגים את העבירה כפשע, שאז רף העונש המקסימלי יכול להגיע ל-6 שנים (ארקנסו) ועד 200,000$ קנס (אלסקה). בבתי המשפט הפדרליים קיימות הנחיות המגדירות טווחים מינימליים ומקסימליים של 10-16 חודשי מאסר וקנסות בסך 3,000$ עד 30,000$, ובנסיבות מחמירות עד 24 חודשי מאסר וסך 40,000$ קנס[12].

בארה"ב מקרי תלונות השווא מטופלים באופן מחמיר על-ידי המשטרה. במחקר שנעשה בארה"ב עולה כי יש שימוש לרעה בתלונות שווא בשיעור שנע בין 10% ל- 20%. למרות זאת, מאחר והתופעה כל כך קשה ומקרי התלונות שווא הם שוליים, המשטרה מוכנה לקחת סיכון וליישם את החוק. המשטרה פועלת כחלק ממדיניות חברתית, ולמרות שיש לעיתים שימוש במערכת, היא אינה מקבלת את הטענה כי 50% מהתלונות הן תלונות שווא, ומגנה בכל תוקף את האמירה שנשים שקרניות ולכן אלו תלונות שווא.

בכל המקרים, כדי להעמיד לדין נדרש יסוד נפשי, הוכחה שהמתלוננת שיקרה "ביודעין". יסוד נפשי זה מצמצם מאוד את כמות התיקים שאפשר בהם להעמיד לדין מתלוננות שווא, ולכאורה מי שפשוט מבקשת לחזור בה מעדות, מבלי לתת גרסה שנייה תחת שבועה, לא תועמד לדין כי יסוד ה"ביודעין" לא יוכח.

בטבלאות[13] ניתן להתרשם מנתונים על העמדה לדין של נשים בארה"ב ובאנגליה, אשר לוקטו דווקא על-ידי ארגוני נשים הקוראים לפטור מתלוננות בעבירות מין אלימות ומהעמדה לדין, מאותן סיבות המפורטות בישראל בהנחיה מספר 2.5.

בסופו של דבר ניתן להתרשם כי בארה"ב העונשים אינם גבוהים, ומדובר במספר ימי מאסר, קנסות של כמה מאות דולרים או תקופה מאוד קצרה של פיקוח קצין מבחן.  באופן כללי ניתן לומר שבארה"ב התביעה לא ששה להעמיד לדין מתלוננות שווא, אולם עצם העובדה שהסנקציה קיימת, היא מסייעת בידי גורמי האכיפה לסנן מתלוננות שווא, ולוודא שהמשאבים המושקעים אכן מושקעים במקרים הראויים לכך, ושהמערכת לא רודפת אחר אנשים חפים מפשע.

באנגליה[14] לעומת זאת, העונשים כבדים יותר במקרים אלו כאשר בממוצע העונשים נע בין 6 חודשים ל 3 שנים, אם כי ידוע על גם מקרה אחד בו אישה ביימה אונס, ונידונה ל- 9 שנות מאסר.

למרות שבמדינות אלה מופעל לחץ של שדולות הנשים על בתי המחוקקים ליישם הנחיות של פטור דה פקטו לכל המתלוננות, כמו בישראל, הספרות המקצועית מגלה שדווקא הפרקליטים העוסקים ביחידות האלימות במשפחה למיניהן, הם אלה שאינם מעוניינים לאבד כלי חשוב מארסנל הכלים שלהם, אשר מאפשר להם לוודא שהם לא נלחמים מלחמות מיותרות עבור מי שמנצלת את האימון שלהם בה מסיבות טקטיות[15]. גם שופטים רבים מתנגדים לדרישות הפמיניסטיות לפטור מהעמדה לדין מתלוננות אלימות ומין, מן הטעם, שעצם היכולת להזכיר לעדים בבית המשפט שהם עלולים להיות מועמדים לדין על שבועת שקר, היא כלי חשוב בידי השופט להגיע לחקר האמת, ולהזכיר לעדים או עדות העומדים לשקר, כי מערכת המשפט לא תעצום עיניה לנוכח השקר והשימוש לרעה.

להבדיל מארה"ב, בה אין הנחיות כיצד לנהוג במקרה של תלונת שווא או חזרה מעדות, באנגליה קיימות הנחיות בנושא[16].

ההנחיות הן משנת 2013, הן ייעודיות למקרי אונס ואלימות במשפחה, והן רלבנטיות למקרי תלונות שווא וחזרה מעדות בסעיפי העמדה לדין הרלבנטיים, הם שיבוש הליכי משפט, (Perverting the Course of Justice) או השחתת זמן המשטרה .(Wasting Police Time)

גם ההנחיות הבריטיות, כמו הנחיה מספר 2.5, מבהירות לפרקליטים כי יש להיזהר שלא להעמיד לדין את מי שחזרה בה מעדות בגלל שקר, כגון מי שהופעלו עליה לחץ ואיומים, מי שחזרה לחיים משותפים עם בן זוגה, מי שמפחדת שלא יאמינו לה, או מתביישת, או סובלת מנכויות מנטליות וכדומה. ההנחיות הבריטיות מזהירות באופן מפורש שלא לגבש החלטה על סמך סטראוטיפים המזוהים עם קורבנות אלימות ומין. אולם, להבדיל מההנחיה הישראלית, ההנחיות הבריטיות דורשות מהפרקליטות לבצע תהליך אלימינציה מדוקדק ודי מפורט של כל הנסיבות אשר יכולות להצדיק חזרה מעדות, על מנת שהסנקציות יופעלו אך ורק נגד מי שבאמת שיקרה, ואין לה הגנות לשקריה.

כך, למשל, נדרשים הפרקליטים הבריטיים לאסוף ראיות נוספות חיצוניות, כגון מצלמות אבטחה, הודעות בסלולרי וכדומה, על מנת שההחלטה המתגבשת לא תהיה מבוססת אך ורק על גרסה מול גרסה.  במקרה שבו למתלוננת מיוחסות נכויות או לקויות נפשיות, ההנחיה היא לשלוח אותן להערכה ואבחון מקצועי.

להבדיל מהנחיה מספר 2.5, בהנחיות הבריטיות יש דגש על ההשפעה הניכרת על קורבן תלונות השווא, זכויותיו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. כמו כן, במסגרת שיקולי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין, הפרקליטים הבריטיים נדרשים לוודא אם המניע לתלונה הוא זדון או נקמה, ואם המתלוננת מתריסה נגד ביטול תלונתה, או שהפנימה והתחרטה.

המעניין הוא, שרוב המידע שקיים במאמרים האמריקאים והבריטים, כאמור, מלוקט ממאמרים פמיניסטים דווקא, שנועדו לשכנע מדוע יש להחריג מתלוננות אלימות ומין מהעמדה לדין בגין מסירת ידיעות כוזבות.

מאמרים אלו דרך כלל נפתחים בקביעה שכמות תלונות השווא הינה מזערית, ובדרך כלל חוזרים על הנתון של שיעור 2% תלונות שווא במקרי אונס, ומכאן נגזרת הטענה שבגלל כמות כל כך קטנה של תלונות שווא, אין הצדקה לאיים על כל יתר 98% המתלוננות האותנטיות בכך ששינוי גרסאות עלול לעלות להן במחיר של העמדה לדין, שכן זה יוצר פחד וטראומה מהחקירה. כן נטען, שכאשר דורשים ממתלוננת לחתום על תצהיר תחת סנקציה של העמדה לדין אם הידיעה כוזבת, או כאשר דורשים ממנה להסכים לבדיקת פוליגרף, היא עלולה להירתע ולא להתלונן בכלל.

להבדיל, בישראל שבה כמעט ואין כל סנקציה של העמדה לדין וזו בנמצא לא מיושמת על רשויות האכיפה, ובעקבות כך התחושה בקרב המתלוננות היא ש"לא יעשו לי כלום", עדיין נשמעות אותן טענות כמו במדינות שבהן הסנקציה היא מוחשית; שמתלוננות חוששות להתלונן, ושנגרמת להן טראומה כאשר מפחידים אותן שעלולים לא להאמין להן.

ה"נתון הסטטיסטי" של שיעור 2% תלונות שווא גם הוא נשמע בארץ, ונראה כי אלו שחוזרים עליו בארץ מצטטים מאמרים פמינסטיים מחו"ל. במאמרה של [17]Eugene Kanin  הוסבר שבשנת 1994 התפרסם מחקר שצוטט באופן גורף על-ידי רבים, לפיו אחוז תלונות השווא באונס הוא 41%. במסגרת המחקר הוצלבו גרסאות המתלוננת והחשוד בפוליגרף, או שהמתלוננות חזרו בהן והודו שגרסתו של והחשוד היא הנכונה.

על מנת להתגבר על הבעיה, נטען שאין להסתמך על נתוני המשטרה, מבלי לנתח כל מקרה ומקרה לנסיבותיו, והאם אכן הייתה שם ידיעה כוזבת מבחינה אובייקטיבית. אותה פרופסור מאונ' ארקנסו, [18]Lisa Avalos, טוענת שאין להביא בחשבון את תלונות השווא שהמשטרה מדווחת עליהן, אלא את כמות העמדות לדין של מתלוננות, ושלאחר ניתוח נתונים פרטני,  ניתן לצמצם את אחוז תלונות השווא לשיעור של 2%. הכותבת מכריזה על כך כעובדה שאין עליה עוררין, וכמוה עושות כולן.

המאבק על הצדק הסטטיסטי מפורט גם בויקיפדיה[19] בנושא של תלונות שווא בטענת אונס.

מאמר אחר שזוכה לתפוצה מקיפה נכתב על-ידי פרקליטה ששירתה ביחידת תביעות אלימות במשפחה ביוסטון טקסס, Njeri Mathis Rutledge, וכיום מרצה למשפטים בטקסס[20]. במאמרה היא מודה בגילוי לב שמעולם לא ציפתה להיתקל בכל כך הרבה "קורבנות" שמשקרות או משנות את עדותן. על-פי סקירה והערכה מדובר בשיעור שנע בין 40% עד 90% קורבנות אלימות במשפחה שחוזרות מהעדות או מבקשות לחדול מההליכים ולא משתפות פעולה, או לא מתייצבות למשפט, כולל כאלה שמשנות את גרסתן הראשונית.  על פי בדיקתה, נושא החזרה מעדות ושינוי גרסאות על ידי קורבנות מעולם לא נבדק ברצינות באף מחקר. יחד עם זאת, הקונצנזוס המקצועי הוא שמדובר באפידמיה.

לדעתה, הגיע הזמן לחשוב מחדש על הפרקטיקה הנהוגה שבה גם אם אישה מבקשת לבטל את התלונה, מסיבותיה היא, הפרקליטות ממשיכה בתביעה, ומנסה לבסס הרשעה על התצהיר שניגבה מהאישה בזמן האירוע, ואף לבסס הרשעה על סמך ראיות או עדות שנגבתה מחוץ לכותלי בית המשפט.

להבדיל מתלונות פליליות אחרות, שבהן התביעה מכבדת את רצון המתלונן וסוגרת את התיק, ברוב מדינות ארה"ב ההנחיה היא להמשיך את התביעה הפלילית חרף רצונה של המתלוננת.  התוצאה היא שנשים  נעלמות לתביעה, או מגיעות ומשקרות ומחליפות גרסה.  בנסיבות אלה, לא ניתן לדעת מהי הגרסה הנכונה, ואותן נשים חשופות להעמדה לדין על ידיעות כוזבות או עדות שקר.

הניסיון מראה שיש להחזיר למתלוננות את היכולת לבטל את התלונה, שכן לא ניתן לחנך את הנשים החוזרות אל בן הזוג, באמצעות "הנשמה מלאכותית" של תביעה פלילית שמבחינת המתלוננת איבדה את מטרתה. המשך התביעה נגד בן הזוג חרף רצון המתלוננת נובע ממדיניות פטרנליסטית, והנתונים בשטח, לפחות בארה"ב מראים שזוהי מדיניות בעייתית.

Cooke (1991)[21] במחקרם מציינים כי ממצאים קליניים וסטטיסטיים מצביעים כי קיימת סבירות גבוהה יותר שההאשמות יהיו האשמות שווא כשמדובר במאבקי משמורת וגירושין. עם זאת מדגישים המחברים, כי למרות ממצאים אלה מחויבת בדיקה קפדנית של כל מקרה לגופו.

Faller[22] (1991) מצאה במחקר שבדק 136 מקרים שהופנו לבדיקתה כי האשמות שווא לגבי התעללות מינית מתקיימות לרוב בהקשר להליכי גירושין. מתוך 136 מקרים שנבדקו במדגם, 19 (14%) נמצאו כהאשמות שווא חד משמעיות וב- 12 (9%) מקרים נמצאו ממצאים בלתי מוכרעים אך היה ברור כי קיים סיכוי שמדובר בהאשמות שווא. ברוב המקרים שבדקה היה מדובר בהאשמה מצידה של האם, והמואשמים היו גברים (91%).

דו"ח[23] אשר פרסם המרשם הלאומי להרשעות שווא בארה"ב מייחס את העלייה הגדולה במספרן בשנה האחרונה לפעילותן של יחידות בקרה פנימית שהוקמו בפרקליטות במטרה לזהות ולתקן הרשעות כוזבות. בסה"כ משנת 1989 ועד סוף חודש ינואר 2005 התגלו בארה"ב 1,535 הרשעות כאלה. מעיון בנתונים, נמצא כי הסיבות להרשעות שווא היו: 56% האשמות שווא, 13% הודאה כוזבת, 46% כשל במערכת האכיפה.

\

ד. במקום סיכום

במסגרת המאמר הראשון בסדרה נחשפנו לתופעה החמורה של תלונות השווא באופן כוללני וכן לפרקיה השונים של חוות הדעת שהורתה ולידתה בנסיון לטפל בנושא. במאמר זה, השני בסדרה, עמדנו על הכלים המצויים דהיום בדין והעומדים לרשות רשויות המדינה השונות לצורך הטיפול בתלונות השווא. זאת, תוך השוואת הכלים העומדים לרשות רשויות השפיטה והאכיפה במדינות ארה"ב ובאנגליה.

מן המקובץ עולה, כי אין מנוס מלהרחיב, כפי שעשו בעולם, את סל הכלים העומדים לרשות רשויות המדינה על מנת להתמודד באופן יעיל עם התופעה החמורה אשר תופסת תאוצה בישראל לעומת המדינות האחרות.

[1]האמנה בדבר זכויות הילד, 1989, כרך 31, 1038, (221-248).

[2] אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, 1966, כרך 31, 1037, (205-219).

[3] האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, 1966, כרך 31, 1040, (269-296).

[4]"מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג", כב' השופט נתן זלוצ'ובר, משטרה וחברה, 8, 2004, עמ' 5-35 (הוגש כעבודה לקבלת תואר מוסמך באוניברסיטת בר אילן בשנת 2004 ).

[5]חוק העונשין, התשל"ז-1977.

[6]נתונים שהוצגו בוועדת חוק ומשפט במסמך מאת עו"ד אורלי פישמן "עבירות מין בשנים 1996-2006" (מיום 7 בנובמבר 2006).

[7]שהם א', רגב י' (2000), עמדות שוטרים בנושא הטיפול בתלונות על אלימות בעלים כלפי נשותיהם, משטרה וחברה,4, 135-153.

[8]בג"צ 3425/94 עו"ד גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואבנר שאקי.

[9]גביזון, אצל: בג"צ 6781/96, ח"כ אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה.

[10]ת"פ (ב"ש) 20352/06 מדינה סמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

[11]בג"צ 588/94 עו"ד אהרון שלנגר נ' היועץ המשפטי לממשלה והרב שלמה גורן.

[12]Avalos, Lisa, “False Reports of Sexual Assault: Findings on Police Practices, Laws, and Advocacy Options”, an Advocacy Paper Prepared for Women against Rape (2013).

[13]Laws vs False Reports and Sample Sentences, U.S & U.K

[14]ראה הערה 13

[15]Rutledge, Njeri Mathis, “Turning a Blind Eye: Perjury in Domestic Violence Cases”, New Mexico Law Review, 2009 p. 190.

[16]  The Crown Prosecution Service (CPS), "Guidance for Charging Perverting the Course of Justice and Wasting Police Time in Cases involving Allegedly False Allegations of Rape and / or  domestic Abuse                                                 "

[17]Eugen J. Kanin, False Rape Allegations, Archives of Sexual Behavior, Feb 1994 v23 n1 p81 (12).

[18]Avalos, Lisa, “False Reports of Sexual Assault: Findings on Police Practices, Laws, and Advocacy Options”, an    Advocacy Paper Prepared for Women against Rape (2013).

[19]https://en.wikipedia.org/wiki/False_accusation_of_rape

[20]Turning a Blind Eye; Perjury in Domestic Violence Cases, 39 N.V. Rev 149 (2009)     Njeri Mathis Rutledge,

[21]  Cooke, G & Cooke, M(1991) Dealing with sexual abuse allegations in the context of custody evaluation.    American Journal of Forensic Psychology, 9 (3) 55-67.

[22]Faller, K.C. (1994) Child sexual abuse allegations – how to decide when they are true. Violence Update, 4 (6).

[23]"אשמה בלי דרך חזרה", מאמר עיתון הארץ, חדשות משפט ופלילים, 27 בפברואר 2015.

הכותבת הינה בעלת משרד עורכי דין בוטיק מוביל בישראל, המתמחה בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי, אישות וניהול הון עסקי ומשפחתי. דיני משפחה, גירושין וירושה, תיקי "גנבת זרע", חקיקה ומדיניות, נדל"ן, דיני חוזים, דיני חברות, פשיטת רגל והסדרי נושים, דיני תקשורת, דיני קניין רוחני, לשון הרע ופגיעה במוניטין. 

מייל: miritalaw@gmail.com

אתר אינטרנט: www.mirita-law.co.il

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת איננה נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

5 במרץ 2016