אלימות משפטית; תלונות שווא על אלימות ומין במשפחה – חוות דעת ומתווים לפתרון כולל | נכתבה לבקשת השרה למשפטים, חה"כ איילת שקד

[מאמר ראשון מתוך סדרת מאמרים]

מאת: עו"ד מירית ענתבי*

א. פרולוג

במסגרת סדרה של מאמרים אציג את חלקיה השונים של חוות הדעת אשר הונחה על שולחנה על השרה, והתבשרנו שאומצה על-ידה ועל-ידי פרקליט המדינה, עוה"ד שי ניצן. אדגיש, כי חלקיה השונים של חוות הדעת יוצגו באופן שרק עיקריהם יפורסמו מפאת היקפה של חוות הדעת.

נפלה בידי הזכות, ומתוך ציבור רחב מאד של משפטנים, נתבקשתי על-ידי השרה למשפטים, חה"כ איילת שקד, לגבש חוות דעת ומתווים לפתרון המגפה החולנית של תלונות השווא במשפחה, המשתוללת בחברתנו מזה עשורים, ואף חמור מכך – עקב העדר טיפול כנדרש תופסת תאוצה.

אקדים ואדגיש, כי דעתי בנושא היתה בגדר דעת מיעוט בקרב חבריי המשפטנים ובקרב העוסקים בתחום אשר טענו כי הנחיה 2.5 של פרקליט המדינה היא שמונעת את הטיפול בתלונות השווא, ולפיכך רק ביטולה המוחלט יביא לפתרון הבעיה. לעומת זאת, אני סברתי, כי הזרקור המופנה להנחיה מוטעה מיסודו, שכן נוסח ההנחיה איננו חוסם את הטיפול בתלונות שווא והעמדה לדין של המתלונן, אלא גורמים אחרים, עליהם אעמוד בהרחבה בהמשך. לפיכך, לכל היותר יש לתקן ולהבהיר את הנחיה 2.5, אולם חובה להפנות את הזרקורים לעבר פתרונות רב-מערכתיים ומדיניים לשם מיגורה של התופעה, ואלו פורטו בהרחבה במסגרת חוות הדעת.

בחודש יולי 2015 הונחה בפני השרה למשפטים חוות דעת מקיפה, המכילה כ-300 עמודים, בנושא תלונות שווא על אלימות ומין במשפחה  ומתווים לפתרון כולל, לרבות נוסחים לתיקון הנחיה מספר 2.5 של פרקליט המדינה ונוסחים לתיקון הדין הפלילי.

חוות הדעת נסמכת על החקיקה והספרות הישראלית, הצעות החוק, דברי ההסבר המלווים אותם, מאמרים, מחקרים, אמנת האו"ם לזכויות הילד^[1], 1989, אמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות^[2], 1966, אמנת האו"ם בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות^[3], 1966, וכן לומדת היקש מהמשפט האמריקאי והמשפט האנגלי במישורים מסוימים.

חוות הדעת חובקת עשרות עמודים בניסיון לנתח את התופעה לעומקה ובמטרה להגיע לפתרונות המיטביים, הן בטווח הזמן הקצר והן בטווח הזמן הארוך.

בנוסף – צורף לחוות הדעת מקבץ מייצג של סיפורים אישיים של עשרות מנפגעי תלונות השווא, שהכתרתי אותו בשם: "זעקת הגברים והילדים: מקבץ אנושי של סיפורים אישיים". אין ספיקא, כי יש בו להעיד על חומרת התופעה, והנחיצות בפתרונה לאלתר, ואף יפה שעה אחת קודם.

לא מן הנמנע לציין, כי השלמת התמונה בנושא תלונות השווא במשפחה, במטרה להקיף את הבעייתיות על כלל גווניה, מחייבת הידרשות ל – 4 אספקטים נוספים: מעצרי שווא, הודיות שווא, הרשעות שווא והפללות שווא.

לסיום, אין חולק כי עקרון השוויון הוא מעקרונות היסוד בשיטת המשפט של מדינת ישראל ומעמודי התווך של כל חברה דמוקרטית באשר היא; לפיכך, הרשות המחוקקת האמונה על הדמוקרטיה במדינת ישראל מחויבת לטיפול ותיקון של התופעה שבנדון, באמצעות החלת שוויון מהותי (אריסטוטלי) בין המגדרים, לטובת שני המינים, ובראש בראשונה, לטובת ילדי ישראל.

כאמור, זהו מאמר ראשון מתוך סדרת מאמרים בנושא אשר יתבססו על הכתוב בחוות הדעת, בעל אופי כללי במטרה להציג את הנושא ואת הקשריו. במאמרים הבאים אדרש להרחבה ודיון בכל אחת מהסוגיות הרלוונטיות שתוצגנה במסגרת מאמר זה, מתוך הכתוב בחוות הדעת, עד כמה שיתאפשר הדבר.

ב. הצגת הנושא

 מסירת ידיעות כוזבות או עדות שקר למשטרה ככלי להשגת יתרונות טקטיים בגירושין

"טז כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה.  יז וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם.  יח וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו.  יט וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.  כ וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה–בְּקִרְבֶּךָ.  כא וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ:  נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל".

(ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים ט"ז-כ"א).

במהלך שני העשורים האחרונים לא היה כמעט תחום במדינת ישראל, שזכה לתשומת לב ציבורית ומוסדית, כמו תופעת האלימות במשפחה. התמודדות זו באה לידי ביטוי בתהליכים גנריים; מוסדיים, מחקריים וחוקיים ששינו את פני מדינת ישראל. מהתייחסות של שוויון נפש ואדישות, הן חברתית והן של רשויות אכיפת החוק, אנו ניצבים בפני מודעות, ערנות מוגברת ומבורכת, ואף ביתר שאת – בדוחק להביא  לפתרונה של הבעיה, ויפה שעה אחת קודם.

אין תימה, כי החשיפה התקשורתית והביקורת הציבורית המגיעה בעקבותיה, גרמו לכך שרשויות אכיפת החוק נוקטות בדפוסי פעולה קשיחים ומחמירים, היוצרים סכנה לפגיעה באיזון בהפעלת שיקול הדעת, לפגיעה בעקרונות המשפט החוקתי, המשפט המנהלי ובעקרונות המשפט הפלילי.

הרצון להגן על כלל זכויות אלו, בצירוף אלמנטים נוספים יצרו, למעשה, "חור שחור" בהליך הפרוצדורלי, תופעת לוואי חדשה – תלונות שווא באלימות במשפחה.

על-פי דו"חות שנתיים של משטרת ישראל וסקרים שערכה מחלקת המידע בכנסת ישראל, מסך כל התיקים הנפתחים בכל שנה בגין אלימות במשפחה למעלה מ-50% מהם נסגרים על-ידי המשטרה. כ-30% מהתיקים שנפתחים בכל שנה מועברים לפרקליטות, כ-15% מסך כל התיקים נדונים בבית המשפט. תמונה שונה בתכלית מצטיירת, למשל, בארה"ב ובאנגליה.

להבהרת התמונה, חשוב להדגיש, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות נגד נשים במשפחה, מביאות למעצר החשוד וחלקם בהמשך הגשת כתב אישום.

לא זו אף זו: תופעת תלונות השווא בתוך המשפחה הינה בעלת מאפיין מיוחד המתבטא בחומרתה מן הטעם שנוגעת לחשוב מכל – לילדים, הן לטובת הילדים והן לנתק הקשר בין האב לבין הילד מיד עם הגשת תלונת השווא, ובהמשך לתופעות קשות, לרבות ניכור הורי, סרבנות קשר ועוד.

הטענה העיקרית, העולה בקרב הגברים, כי תופעת ריבוי תלונות השווא נגרמת בעקבות המדיניות שמתווה פרקליטות המדינה והמיושמת באמצעות הנחית פרקליט המדינה מס' 2.5 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה (לעיל ולהלן: "הנחיה מספר 2.5 או "הנחיה"), אשר משמשת כלי בידי אותן נשים לפגוע באוכלוסיית הגברים.

בנסיבות אלה נתבקשנו להתוות מתווה משפטי והמלצות למיגור תופעת ריבוי תלונות השווא המוגשות למשטרת ישראל, ולמצער, הפחתתה, תוך מתן התייחסות מיוחדת להנחיה מספר 2.5.

בחינה משפטית זו מצריכה איזון בין זכויות יסוד שונות, זכויות היסוד של האדם, בפרט כבוד וחופש האדם וחירותו, מחד, ומחויבות ואחריות המדינה לשמור על ביטחונם האישי של אזרחיה, והרצון להגן על המתלונן/ת, מאידך.

בנסיבות אלו, תופעה זאת באה לידי ביטוי בניצול הדין, ואף בניצול לרעה את רשויות אכיפת החוק , ביתר שאת, על ידי נשים המגישות תלונות שווא במשטרה בטענה של אלימות מצד הבעל או הפרוד או הגרוש. לכך מתווספים, גורמים שונים מייעצים "עצות אחיתופל", וזאת כצעד אסטרטגי לשם השגת יתרון על הצד השני במהלך מאבקי הגירושין וכן לא פעם על רקע מניעים רגשיים תוך מימוש יצר הנקם.

התנהגות זאת חמורה שבעתיים, מאחר והצדדים, ובפרט הצד הפוגע אינו שם לנגד עיניו, את הקורבן המשני באותם מאבקים, אך ראש וראשון במעלה, והדבר החשוב מכל – טובת הילדים.

תלונות השווא של נשים כנגד גברים, תובעים גם קורבנות כבדים הן מקרב הגברים – האבות, אשר אין ידם במעל כלל, והן מקרב הנשים – האמהות המגישות תלונות אמת.

ברי, כי בנסיבות אלה "עשיית יתר" מתלהמת של המגדר הנשי, תנועותיו ושדולותיו, מזיקה במקום להועיל לנשים, במאבק כנגד אלימות שהינו בבסיסו מוצדק.

לא זו אף זו: המחיר הכבד, כאמור, אשר גובה התופעה החמורה מאוכלוסיית הגברים הגרושים מגעת למאות התאבדויות בשנה. נתונים סטטיסטיים מצביעים כי האוכלוסייה הנוטה ביותר להתאבדות, היא אוכלוסיית הגברים. אין תימה, שכן הגברים חווים בנוסף להליך הפלילי הקשה מנשוא, באופן אוטומטי גם את הנתק מילדיהם.

הרשות המחוקקת המודעת לתופעת תלונות השווא, מקיימת שיח ערני בנושא מזה תקופה ארוכה. כך למשל, על-פי פרוטוקול דיון מועדת הפנים והגנת הסביבה מיום 25 בנובמבר 2014, בראשותה של חה"כ מירי רגב, עולה כי השר לביטחון פנים ושר הרווחה החליטו להקים ועדה בין משרדית, לצורך טיפול בצמצום תופעת האלימות במשפחה. בוועדה חברים נציגים מטעם המשרד לביטחון פנים, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד הקליטה, משרד החינוך, המשטרה ורשויות בתי הסוהר, הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה וגורמי משרד המשפטים. אלא מאי, למיטב ידיעתנו, אין בוועדה כל נציגות מטעם ארגוני ו/או עמותת גברים אשר מהווים גורם משמעותי ובעל חשיבות בנושא צמצום האלימות במשפחה בכלל, והקטנת תופעת תלונות השווא באלימות במשפחה, בפרט. כמו כן, אנו סבורים כי ראוי לשקול להעביר את נושא הטיפול באלימות במשפחה תחת אחריותה של השרה לשוויון מגדרי, חה"כ הגב' גילה גמליאל.

ראוי להדגיש, כי אין בחוות הדעת להציג גישה "פרו-גברית" ו/או "אנטי-נשית". אנו סבורים, כי טיפול יעיל ומקצועי יותר בבעיה כולה הינו אינטרס משותף לגברים ונשים כאחד; וחשוב מכל, ובעיקר, הינו אינטרס בראיה של טובת הילדים, הנפגעים העיקריים במערכות ובמאבקים המתנהלים בין בני הזוג.

בהתאם לכך, הנחות היסוד אשר הונחו בבסיס כתיבת חוות הדעת היו שתיים:

הראשונה – התווית פתרון הוגן ושוויוני נטול אפליה מגדרית, תוך איזון בין זכויות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק הפלילי;

השניה – טובת הילד הועמדה כערך עליון ונר לרגלינו בכתיבת חוות הדעת, זאת תוך הידרשות למניעת נזקים, ככל שניתן, לילדים, כתוצאה מתלונות השווא, כתוצר של השפעתן על הקשר בין הילדים להוריהם ככלל, ולאבות בפרט, ושל היוצרות תופעות נלוות חמורות, כגון ניכור הורי, סרבנות קשר ועוד.

ג. אקדמות מילין

המגפה שפוקדת אותנו – תופעת האלימות במשפחה, היא אחת הבעיות הכאובות של החברה במדינת ישראל בכלל, ושל התא המשפחתי, בפרט. זאת, בין היתר בשל אופיו המיוחד של התא המשפחתי, אשר נמצא בין הפרט לחברה, באופן שמעלה קושי רב לדעת את שמתרחש בין כתליו, בחדרי חדרים. סיטואציה זו גורמת לניצול הפרט החלש על-ידי זה החזק, וזאת במקביל לקושי הרב של מערכת המשפט להתערב ביחסים אלה.

המגפה  נילוות לתופעת האלימות במשפחה, בדמותה של תופעת הגשת תלונות שווא במדינת ישראל, שהינה תופעה נפוצה ושכיחה לרוב בקרב נשים הנמצאות בטרם תחילתו של הליך הגירושין, במהלכו, ולאחר שבני הזוג התגרשו.

במדינת ישראל בשנת 2015 אין הכרה אמיתית בתופעה של תלונות שווא, על אלימות ומין במשפחה וכפועל יוצא אין אומדן להיקפה. תופעת תלונות השווא מובאת לסדר היום הציבורי בעיקר על-ידי ארגוני גברים הנחשבים בעיני חלק מהציבור וגורמי אכיפת החוק כקיצוניים, ולא על-ידי סמכויות אכיפת החוק המעדיפים, לעיתים ממניעים פופוליסטים, להצניע תופעה זו ולא להתמודד עימה, על אף שהם מודעים לה.

תחום האלימות במשפחה הינו יחודי מתחומים אחרים, שככל שהנושא תופס תאוצה בסדר היום הציבורי, כך גוברת תחושת חוסר האונים של הציבור לגבי היכולת להגיע לפתרון מאוזן בכל הנוגע לכלל המעורבים בתא המשפחתי. הציבור נחשף לנושא זה בתקשורת, במקרים קיצוניים בהם בוצע רצח ו/או התאבדות של מי בין בני הזוג ו/או ילדיהם.

מצער הדבר, אך תוך התעלמות מוחלטת מעקרון העל – טובת הילד, רובן של הנשים מנצלות את המצב הקיים, כפי שיפורט להלן, בהגשת תלונות שווא במשטרה ו/או בפני גורמים מקצועיים נוספים, כחלק מהאסטרטגיה של הליך הגירושין. בחלק לא מבוטל מהמקרים תלונות אלו מוגשות לאחר קבלת יעוץ מעורכי דינן ו/או בני משפחה ו/או חברים, שנועדו להפעיל לחץ על הגבר בנסיון להשיג יתרון במסגרת המאבק המשפטי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, הן לעניין משמורת וזמני שהות, הן לעניין תשלום התמיכה הכלכלית (מזונות ומדור) והן לעניין הרכוש של הצדדים. קיימים מקרים לא מעטים גם על רקע של מניעים רגשיים, דוגמת נקמה.

בעיה זו קשה במיוחד, שכן סכסוכים משפחתיים רבים מתרחשים בתוך כותלי הבית. ברוב המקרים למשטרה אין תמיד בנמצא מידע ו/או ראיות מוצקות, היכולות להוות תמיכה בגרסה זו או אחרת של מי מהצדדים.

חשוב להדגיש, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות נגד נשים במשפחה, מביאות למעצר החשוד וחלקם בהמשך להגשת כתב אישום. בחלק לא מבוטל מהמקרים מבוצעים המעצרים גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה, וכאשר החומר היחידי הנמצא הוא גרסאות סותרות של הצדדים.

ברי ונהיר, כי להרחקה שכזו, קל וחומר למעצר, עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת בהמשך. בהיבט המשפטי – טקטי (למשל, ניצול אקט זה בשלב מאוחר יותר, במהלך הדיונים המשפטיים בהליך הגירושין, וזאת גם אם יתברר כי טענת האלימות היתה חסרת כל בסיס) והן מההיבט המשפחתי – פסיכולוגי (למשל, התפתחות סרבנות ליצירת קשר בקרב ילדי הבעל המורחק עם האב ה"אלים").

הטענה העיקרית, העולה בקרב הגברים, כי תופעת ריבוי תלונות השווא נגרמת בעקבות המדיניות שמתווה פרקליטות המדינה והמיושמת באמצעות הוראת פרקליט המדינה – הנחיה מספר 2.5, אשר משמשת כלי בידי אותן נשים לפגוע באוכלוסיית הגברים.

ודוק: המחיר הכבד כאמור אשר גובה התופעה החמורה מאוכלוסיית הגברים הגרושים מגעת להתאבדות. נתונים סטטיסטיים מצביעים כי האוכלוסייה הנוטה ביותר להתאבדות במקרי גירושין, היא אוכלוסיית הגברים, כפי שיפורט.

אין ספיקא, שהמצב דהיום ותוצאות הפעילות של סמכויות אכיפת החוק מחייבות הערכת מצב מחודשת, והידרשות לפתרונות, בטווח המידי ובטווח הארוך, לצורך שמירת האיזון בין זכויותיהן וביטחונן של הנשים, מצד אחד, והגנה על הגברים מפני תביעות שווא ושמירה על כבודם.

צא ולמד: הערכת המצב מחדש מצריכה איזון בין זכויות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק הפלילי;  מחד, זכויותיהם של הגברים לחופש, כבוד ולהגנות המגנות על החשוד, על העצור ועל הנאשם במשפט הפלילי; ומנגד – הזכות של הנשים להיות מוגנות וחופשיות מלחץ בלתי הוגן בדמות של אלימות.

ד. רקע עובדתי

נושא תופעת האלימות במשפחה הוא אחד התחומים הייחודים, המורכבים והרגישים, שזכה בשנים האחרונות לתשומת לב ציבורית ומוסדית, ומהווה שיח כמעט יומיומי בקרב הציבור במדינת ישראל.

מחקרים חברתיים, שנערכו בראשית שנות השבעים, במטרה לאפיין את התופעה, קובעים כי קיים קו מקשר בין העבר להווה כך שהאידיאולוגיות וההסדרים החברתיים שיצרו בעבר את הבסיס לאלימות במשפחה בכלל, וכנגד נשים בפרט, עדיין קיימים כיום.

ודוק: לתופעת האלימות במשפחה בחברה בישראל משפיעים ייחודיים לה: א. ערכי הדת ותרבות המקור, המעודדים את סגירותה של האישה בביתה ואת תלותה בבעלה; ב. חיים במתח מלחמות ומצוקת ביטחון, שהביאו לצמיחת תרבות ערכים גברית וסף סבילות גבוה לתופעת האלימות באופן כללי; ג. שילוב שני הגורמים הנ"ל – מציאות מלחמה ומצוקת ביטחון ביחד עם ערכי דת, מעודדים ראייה המדגישה את חשיבות התא המשפחתי ושלום-הבית ואת אחריות האישה לאלה; ד. העובדה כי בישראל קיימים דיני מעמד אישי מיוחדים וייחודיים למדינת ישראל וכן הליכי גירושין ממושכים ומסובכים, אשר מהווים קרקע פורייה לגידולה של אלימות בין בני-זוג ולתופעות הנלוות של עצות "משפטיות" להגברת החיכוך בין בני הזוג.

בנסיבות אלה, בחינת המצב בחו"ל מעלה כי המציאות המשפטית שם שונה לחלוטין מזו במדינת ישראל, כמפורט בפרק ד' "משפט השוואתי" בחוות הדעת.

צא ולמד: לאלימות במשפחה נודעת השפעה ישירה על תכונות אלימות של ילדי המשפחה, קרי בן לאם מוכה, סיכוי סביר שלימים יהפוך בעצמו לבעל מכה, וירחיב, הלכה למעשה, את מעגל הנפגעים מהתופעה.

זאת ועוד: תופעה זאת באה לידי ביטוי בניצול הדין, ואף בניצול לרעה את רשויות אכיפת החוק, ביתר שאת, על ידי נשים המגישות תלונות שווא במשטרה בטענה של אלימות מצד הבעל או הפרוד או הגרוש. רבים המקרים בהם בעצת "יועצים", מגישות הנשים תלונות וזאת כצעד אסטרטגי לשם השגת יתרון על הצד השני במהלך מאבקי הגירושין וכן לא פעם על רקע מניעים רגשיים תוך מימוש יצר הנקם.

התנהגות זאת חמורה שבעתיים, מאחר והצדדים, ובפרט הצד הפוגע אינו שם לנגד עיניו, את הקורבן המשני באותם מאבקים, אך ראש וראשון במעלה, והדבר החשוב מכל – טובת הילדים. מעשי האלימות של גברים כנגד נשים, תובעים גם קורבנות כבדים הן מקרב הגברים – האבות, אשר אין ידם במעל כלל וכלל, והן מבין הילדים, שמתנתקים מאבותיהם המואשמים לשווא באלימות, ואף מקרב הנשים – האמהות, המגישות תלונות אמת.

בנוסף, קיימת תחושה כבדה מאוד, בפרט בקרב ציבור הגברים, כי משטרת ישראל, בהנחיית פרקליטות המדינה אינם פועלים ועושים דיים על מנת לנסות ולהקטין את תופעת תלונות השווא; היפוכם של דברים – בהתוויית מדיניות מזה כעשור, תורמים במעשיהם ו/או באי עשייה להגברת התופעה של תלונות השווא.

אם בכך לא סגי, התווספו טענות אף מטעם פרקליטים בסנגוריה הציבורית, כי במהלך שלוש השנים האחרונות, מאז כניסתו של מפכ"ל המשטרה היוצא, עלתה כמות המעצרים של החשודים, לפיה יחידות המשטרה נמדדות לפי מספר המעצרים עד תום ההליכים שהן משיגות, כחלק מתוכנית העבודה של המשטרה.

ודוק: רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות נגד נשים במשפחה, מביאות למעצר החשוד וחלקן בהמשך הגשת כתב אישום. בהתאם לדו"חות משטרת ישראל, מדובר על יחס בלתי נתפס של 1:2- 1:3, על כל שתים או שלוש תלונות נעצר חשוד.

על-פי דו"חות שנתיים של משטרת ישראל וסקרים ממחלקת המידע בכנסת, מסך כל התיקים הנפתחים בכל שנה בגין אלימות במשפחה למעלה מ- 50% מהם נסגרים על-ידי המשטרה. כ- 30% מהתיקים שנפתחים בכל שנה מועברים לפרקליטות, כ- 15% מסך כל התיקים נדונים בבית המשפט.

צא ולמד: בתחום המשפט חלו תמורות בהתמודדות עם תופעת האלימות בין בני זוג כאשר נקודת המפנה החלה בשנת 1989, בה מונתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודית קרפ, לעמוד בראש ועדה בין–משרדית. מטרת הועדה היתה לעסוק בנושא מדיניות חקירה, תביעות ומשפט בעבירות אלימות בין בני זוג. דו"ח זה הווה את אחד המסמכים המקיפים והחשובים שנכתבו על התופעה והטיפול בה בישראל, עד למועד כתיבתו.

הבסיס לעבודת ועדת קרפ^[4] התמקד ברעיון שאלימות ושימוש בכח לא לגיטימי, ככלל, ובתוך המשפחה, בפרט, הנם הפרה ופגיעה בוטה בזכויות יסוד של פרטים. זכויות שאף עוגנו בחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכן, ביססה הועדה את עבודתה על גישה של חובתה ואחריותה של המדינה כלפי אזרחיה, ולא על גישה הומניטרית או וולנטרית של הגנה על קורבנות.

בעקבות דו"ח ועדת קרפ נערכו שינויים רבים הן בהיבט החקיקתי, העיקרי שבהם, החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א – 1991 (להלן: "חוק למניעת אלימות במשפחה^[5]"), והן בהשפעתה על רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל.

גם הטיפול על-ידי משטרת ישראל עבר תמורות על מנת להתאים עצמו להתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה. בהמשך לועדת קרפ, הוקם מדור לחקירת מקרי אלימות במשפחה בין בני זוג, וכן הוקם מערך בתחנות המשטרה של חוקרי אלימות במשפחה והכשרת מערך חוקרים מיוחד שיועד לטפל באירועי אלימות במשפחה.

אלא מאי, בשל החשיפה התקשורתית וההתעניינות הציבורית המוגברת, לא פעם מוצאות את עצמן רשויות אכיפת החוק עומדות לדין משפט הציבור, באותם אירועים של אלימות במשפחה שתוצאותיו קיצוניות וקשות.

יש לשער שזהו הטעם שרשויות אכיפת החוק נוקטות בדפוסי פעולה קשיחים ומחמירים, היוצרים סכנה לפגיעה באיזון בהפעלת שיקול הדעת, לפגיעה בעקרונות המשפט החוקתי, המשפט המנהלי ובעקרונות המשפט הפלילי.

ראוי להדגיש, בצד החובה להגן על המתלונן/ת בנושא אלימות במשפחה, חובה המקימה צורך בנקיטת הליכים משמעותיים תוך שימוש בנורמות מחמירות שנקבעו על-ידי המחוקק, חשוב לזכור כי נותרו על כנן הנורמות המגנות על החשוד, על העצור ועל הנאשם במשפט הפלילי. נורמות אלה מקנות להם זכויות שאין לשלול מהם, והקפדה על נורמות^[6] אלו הינה הכרחית לשם יצירת האיזון הדרוש באותם הליכים בתחום.

נראה, כי בלהט הטיפול הרגשי בנושא הקשה של אלימות בין בני זוג, והרצון לתת מענה מידי למתלונן, עקרון פלילי חשוב ובסיסי זה, שנקבע גם הוא על-ידי המחוקק, נדחק הצידה.

להוואי ידוע, כי הכרעה במקרים של אלימות במשפחה אינה קלה כלל וכלל, זאת מאחר ובאופן טבעי עבירות מסוג זה מבוצעות, ברוב המקרים, בלא נוכחות עדים. אם מדובר באלימות קלה יחסית אזי אין תיעוד רפואי בתמיכה לטענות המתלוננת במשטרה, המפלילות את הנאשם. ברוב המקרים מדובר בעדות של גרסה מול גרסה, עדותה המפלילה של המתלוננת מול עדותו המכחישה של הנאשם.

לצד הגשת תלונות רבות בתחום האלימות במשפחה, החלה מזה למעלה מעשור ומחצה תופעה שהולכת ומתעצמת של נפגעים, כתוצאה מתלונות שווא, המעוותות את המצב העובדתי. הדין העומד לצד המתלונן/ת, ביחד עם אלמנטים נוספים, יצרו למעשה "חור שחור" בהליך הפרוצדורלי, תופעת לוואי חדשה – תלונות שווא.

חזקה התחושה כי רשויות אכיפת החוק מנוצלות לרעה, לעתים על פי צרכים משתנים של צדדים לסכסוך המשפחתי ו/או ממניעים של נקמה. תופעה זאת באה לידי ביטוי בניצול החוק למניעת אלימות במשפחה ו/או חוק מניעת הטרדה מאיימת^[7] ו/או חוקים נוספים, ביתר שאת, על-ידי  נשים המגישות תלונות שווא במשטרה בטענה של אלימות מצד בעליהן, באמצעות שימוש ברשויות האכיפה.

התנהלות זו חמורה במיוחד, מאחר והצדדים ובפרט הצד הפוגע אינו שם לנגד עיניו את הדבר החשוב מכל – טובת הילד. קורבנות נוספים של התופעה הינם הילדים, שמתנתקים מאבותיהם המואשמים לשווא באלימות.

בנוסף, עולה הטענה בקרב ציבור הגברים, כי משטרת ישראל, בהנחיית פרקליטות המדינה אינם פועלים ועושים דיים על מנת לנסות ולהקטין את תופעת תלונות השווא; נהפוך הוא – בהתוויית המדיניות מזה כעשור, תורמים להגברת התופעה של תלונות השווא. משנה תוקף, השינויים המהותיים והתוספות שחלו במהלך השנים 2002 ועד 2006 בהוראת פרקליט המדינה באותה עת, "נוהל מספר 2.5 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ושל קורבן עבירת מין או אלימות שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה^[8]", אשר מיושמים על-ידי רשות האכיפה באופן שנמנע חקר תלונות והגשת תביעות כנגד אותן נשים שהגישו תלונות שווא.

בתמצית, הטענה הינה, כי תופעת ריבוי תלונות השווא נגרמת בעקבות המדיניות שמתווה פרקליטות המדינה והמיושמת על-ידי רשות האכיפה באמצעות הוראת פרקליט המדינה – הנחיה מספר 2.5, היא שמשמשת כלי בידי אותן נשים לפגוע באוכלוסיית הגברים.

לכל אלה, התווספו טענות בקרב הציבור ואף מטעם הסנגוריה הציבורית, כי במהלך השנים האחרונות, מאז כניסתו של מפכ"ל המשטרה היוצא, רב ניצב, יוחנן דנינו, עלתה כמות המעצרים של חשודים, לפיה יחידות המשטרה נמדדות לפי מספר המעצרים עד תום ההליכים שהן משיגות^[9].

המלכוד שבו נתונים המשטרה ובתי המשפט בנושא האשמות השווא של נשים כנגד גברים הוא מורכב, אך אינו בלתי פתיר. אם תיק נסגר מחוסר ראיות או מתוך הערכה מקצועית שמדובר בהאשמת-שווא, שנזק בצידה, על הצד המתלונן לדעת שבכך לא תסתיים הפרשה: הצד המתלונן לשווא, יהיה חייב על פי דין לשאת בפיצוי, בקנס כספי או במאסר של ממש – על פי חומרת הנזק שהוא גורם לקורבן התלונה או לילדיו.

מנגד, נכונה הטענה הנשמעת בקרב ציבור הנשים, שהתניה כזו עלולה למנוע מנשים להתלונן כנגד גברים אלימים. יחד עם זאת, אם כי יש אמת בטענה הזאת, הרי שנראה כי הגיעה נקודת האיזון, שבה נשים קבלו העצמה ותמיכה ניכרות ומספיקות המניעות אותן לקום ולהתלונן נגד אלימות; ואילו עתה יש לעצור את גל ההאשמות הבלתי מוצדקות, שהפכו להיות אפידמיה, מתוך ניצול לרעה של המצב שהיה קיים עד כה, שבו ניתנה העדפה חד-משמעית לכל תלונה של נשים נגד גברים.

יש לזכור שמי שהביא להעלאת הנושא על סדר היום הוא המגדר הנשי; אותו מגדר הנחלק לאותן נשים המגישות תלונות שווא, ולאלו הנפגעות מהן, הנשים המגישות תלונות אמת. קרי, האשם איננו במגדר הגברי ולא במערכת, אלא בנשים עצמן.

אף כי המלחמה באלימות במשפחה חייבת להימשך בכל העוז האפשרי וללא פשרות, יש להתחיל ולהחזיר את האיזון בין האפשרות הבלתי מוגבלת לחשוף גברים לאשמות שווא של אלימות לבין ההגנה על אזרחים תמימים מפני אשמות בלתי מוצדקות, כדי לשמור ולהגן על כבודם, כבוד ילדיהם ובני משפחתם, ולמנוע מתיחויות ומעשי אלימות, שעלולים להיות תוצאתם הישירה של אשמות שווא.

אין תימה, כי המצב דהיום ותוצאות הפעילות של רשויות אכיפת החוק מחייבות הערכת מצב מחודשת, והידרשות לפתרונות, בטווח המידי, בטווח הביניים ובטווח הארוך.

ה. הסוגיות הדורשות דיון ומסקנות

הסוגיות המשפטיות נשוא הדיון –

א.  האם נוסח הנחיה מספר 2.5 מונע טיפול של משטרת ישראל והפרקליטות בתלונות כנגד מתלונן/ת האלימות/מין שחזר/ה מעדותו/ה;

ב.  ככל שהתשובה לשאלה הראשונה שלילית; האם חלה על המשטרה חובה לחקור ולבחון האם מדובר בתלונת שווא; ככל שהתשובה חיובית, האם ניתן להעמיד את המתלונן/ת לדין פלילי;

ג.  האם נוסח הנחיה מספר 2.5 יש בו כדי להשפיע ו/או לתרום לתופעת ריבוי תלונות השווא;

ד. האם על-פי הדין דהיום ניתן להעמיד מתלונן/נת שווא לדין; והאם הכלים הקיימים בדין יש בהם ליתן מענה אפקטיבי לצורך הרתעה;

ה. המתווה המשפטי לצורך מיגור תופעת תלונות השווא במשפחה, ולמצער, צמצום מספר המקרים.

דיון בכל אחת מן הסוגיות יוצג במאמר נפרד, אולם המסקנות העיקריות העולות מהדיון בסוגיות המשפטיות הן אלה –

א. לשון הנחיה מספר 2.5 אינה מונעת הגשת תלונה כנגד מתלונן/ת השווא, על אף הבעייתיות הגלומה בניסוחה;

ב. רשויות אכיפת החוק אינן מיישמות, הלכה למעשה, את הנחיה מספר 2.5; אי-העמדה לדין והעדר טיפול של המשטרה בתלונת כנגד מתלונן/ת השווא, בין היתר, נוכח הוראת משטרה המיישמת את הנחיית פרקליט המדינה, שמספרה 30.300.226.

ג. הדין הפלילי אינו חוסם אפשרות הגשת תלונה כנגד מתלונן/ת שווא בגין הודעה כוזבת ו/או כל עבירה המנויה בדין; אולם, הדין הפלילי נעדר כלים אפקטיביים להתמודדות עם התופעה, ולפיכך יש להידרש לתיקונו, באופן שיוספו כלים נוספים.

ד.  קיימת עליה במספר המעצרים וריבוי תלונות, על אף הירידה בפשיעה;

ה.  קיים חסר במאגר נתונים סטטיסטי המרכז את כלל התלונות המוגשות בתחום האלימות במשפחה ונתונים עדכניים ומאומתים, לצורך התמודדות אפקטיבית עם התופעה;

ו.   גובשו על-ידינו מתווים לפתרון – לטווח הקצר, הבינוני והארוך – לשם מיגורה של התופעה.

יודגש: במסגרת חוות הדעת מוצעים מספר מתווים לפתרון כולל לתופעה, שיפורטו על רקע ניתוח מעמיק של התופעה, כאשר ניתן למנות 3 מתווים עיקריים, שיש לפעול במקביל ליישומם:

האחד, מתווה לטווח הקצר - התווית מדיניות חדשה ומעודכנת על-ידי פרקליט המדינה, בנושא אכיפת הדין על תלונות שווא, תוך הבהרה ו/או תיקון הנחיה מספר 2.5;

השני, מתווה לטווח הביניים – קביעת נהלים ברורים ואחידים לצורך איסוף נתונים סטטיסטים בתחום אלימות במשפחה ומעקב אחר תופעת תלונות השווא במסגרת ועדה בכנסת. כן, הקמת צוותי מחקר וצוותי בדיקה ובקרה שיחקרו אספקטים שונים של התופעה. בנוסף, הקמת מערכי הסברה, למידה והתמקצעות לצורך שיפור יכולת קבלת ההחלטות של המשטרה, זאת על-ידי רכישה מתמדת של נסיון ומומחיות ספציפיים בנושא זה;

השלישי, מתווה לטווח הארוך – תיקון חקיקתי של הדין הפלילי.

דיון בכל אחד מן המתווים יערך במאמר נפרד.

ברי ונהיר, כי המאבק באלימות במשפחה חייב להימשך בכל העוז האפשרי וללא פשרות. עולה הצורך להתחיל ולהחזיר את האיזון בין האפשרות הבלתי מוגבלת לחשוף גברים לאשמות שווא של אלימות לבין ההגנה על אזרחים תמימים מפני האשמות בלתי מוצדקות, כדי לשמור ולהגן על כבודם ולמנוע מתיחויות ומעשי אלימות שעלולים להיות תוצאתם הישירה של אשמות שווא.

בהתאם, הצורך להחזיר את האיזון על כנו, לאור המצב הקיים דהיום, מחייב הידרשות מידית לפתחן של הרשות המחוקקת ורשויות אכיפת החוק, ופעולה מידית לצורך ביצוע הערכת מצב מחודשת, תוך הידרשות ליישום פתרונות בטווח הקצר, הבינוני והארוך.

ו. אפילוג

סיכומם של דברים: אין מנוס מלהודות שהרשות השופטת ורשות האכיפה נתונות במלכוד בנושא כה מורכב, אולם אין זה מצב בלתי פתיר. בתום יישום המתווים לפתרון התוצאה צריכה להיות אחת – כאשר הוחלט על סגירת תלונה – ואין זה משנה באיזו עילה – על הצד המתלונן לדעת מראש כי אין זה סוף הפרשה, שכן הוא יהיה חייב על-פי דין בקנס כספי ו/או במאסר – על פי חומרת הנזק שהוא גרם לקורבן התלונה ו/או לילדיו.

כמובן, שאלו מתווספים לפיצויים להם יהיה זכאי הנפגע מכח תביעת נזיקין שיגיש, כאשר כיום נטיית בתי המשפט לפסוק סכומים גבוהים במקרים כגון דא.

לסיום, אין חולק כי עקרון השוויון הוא מעקרונות היסוד בשיטת המשפט של מדינת ישראל ומעמודי התווך של כל חברה דמוקרטית באשר היא; לפיכך, הרשות המחוקקת האמונה על הדמוקרטיה במדינת ישראל מחויבת לטיפול ותיקון של התופעה, באמצעות החלת שוויון מהותי (אריסטוטלי) בין המגדרים, לטובת שני המינים, ובראש בראשונה, לטובת ילדי ישראל.

כאמור, זהו מאמר ראשון מתוך סדרת מאמרים אשר נועד להציג את הנושא, כאשר במאמרים הבאים אדרש להרחבה ודיון בכל אחת מהסוגיות הרלוונטיות מתוך הכתוב בחוות הדעת, עד כמה שיתאפשר הדבר.

[1]האמנה בדבר זכויות הילד, 1989, כרך 31, 1038, (221-248).

[2] אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, 1966, כרך 31, 1037, (205-219).

[3] האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, 1966, כרך 31, 1040, (269-296).

[4]הועדה הבין משרדית לטיפול בבעיית "האלימות במשפחה", דו"ח מספר 1 "אלימות נגד נשים במשפחה", נובמבר, 1998.

[5]החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א – 1991

[6]אחת הנורמות החשובות, קבועה בסעיף 34 כב (א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 :"לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".

[7] חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001.

[8]הנחיית פרקליטת המדינה, הנחיה מס' 2.5 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו  במשפט מעדותו במשטרה, עדכון מיום 16.5.2006, י"ח באייר תשס"ו

[9]ראיון עם עו"ד ד"ר קארין מרידור שפורסם באתר גלובס, "יש עליה מטאורית בכמות המעצרים למרות הירידה בפשיעה", דין וחשבון, 17 ביולי 2015.

.

.

.

.

.

.

.

.

הכותבת הינה בעלת משרד עורכי דין בוטיק מוביל בישראל, המתמחה בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי, אישות וניהול הון עסקי ומשפחתי. דיני משפחה, גירושין וירושה, תיקי "גנבת זרע", חקיקה ומדיניות, נדל"ן, דיני חוזים, דיני חברות, פשיטת רגל והסדרי נושים, דיני תקשורת, דיני קניין רוחני, לשון הרע ופגיעה במוניטין. 

מייל: miritalaw@gmail.com

אתר אינטרנט: www.mirita-law.co.il

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת איננה נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

21 בפברואר 2016