מזונות-תמיכה כלכלית

ברחבי מדינות אירופה, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה נהוגות נוסחאות ברורות, ידועות מראש, לחישוב דמי המזונות, כאשר המשותף לכולן – שוויון באחריות ההורית לתמיכה כלכלית של שני ההורים לילדיהם.

גובה המזונות – מסמך ארגון OECD [חלק א']; מסמך ארגון OECD [חלק ב'] [לחץ על הקישור]

חזקה משותפת-הורות שוויונית-בטלות חזקת הגיל הרך

חוות דעת חזקת הגיל הרך ומשמורת משותפת בארץ ובעולם אשר הוגשה לשרת המשפטים, איילת שקד, השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל וחה"כ יואב קיש. [לחץ על הקישור]

חובת החלפת חזקת הגיל הרך בחזקת הורות משותפת ותמורות בחזקת הורות משותפת במדינות העולם (מתוך חוות דעת אשר הוגשה לשרת המשפטים ולשרה לשוויון חברתי).

ישראל יכולה ללמוד מהניסיון העולמי המאיר עיניים במקרה זה. חזקת הורות שוויונית-משותפת החליפה במדינות רבות בעולם את חזקת הגיל הרך, הן במשמורת והן בזמני השהות. כך למשל, באוסטרליה, בחלק מספרד, ברוב מדינות ארה"ב, בהולנד ובשווייץ פועלת חזקת ההורות המשותפת כברירת מחדל. במדינות אלה חלה הפחתה ניכרת בסכסוכי גרושים, וקטן באופן ניכר השימוש בילדים ככלי לסחטנות ולקניית יתרון מצד ההורים. מנגד, במדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך ולא הוחלפה בחזקה אחרת, דוגמת ניו-זילנד, בריטניה וקנדה, יש ריבוי בסכסוכי משמורת, באופן הפוגע בטובת הילד.

 לאחרונה חלו תמורות במדינות אירופה בעניין המשמורת המשותפת.מועצת אירופה עוסקת בהתוויית קווים מנחים, שייאלצו את כל מדינות אירופה להכיר בזכויות האבות (זכויות מכח סעיף 8 לאמנה האירופאית להגנת זכויות האדם (אליו הפניתי בנייר העמדה הראשון), להבדיל מכח 'אחריות הורית', כלשון 'ועדת שניט'), ולעבור למשמורת משותפת בכל המדינות החברות.
הצעדים החקיקתיים במישור הפן אירופאי החלו בהכרזה בשנת 2013 לקדם את הנושא כפרויקט חקיקתי אירופאי (ראו החלטה: Resolution 1921 (2013) Final version). לצורך קידום ההליך החקיקתי, מונתה כיו"ר הוועדה המרכזת Ms. Françoise HETTO – GAASCH, מלוקסמבורג, אשר הכינה דו"ח להצבעה במליאת המועצה. חזקה משותפת.

לצורך הדוגמא יצוין, כי בהולנד, החל משנת 1996 קיימת משמורת משפטית משותפת. החל משנת 2009 קיימת גם משמורת פיזית משותפת. כמו כן קיימת חובה להציג תוכנית הורית לילדים (בגירושין). בית המשפט רשאי ויש לו שיקול דעת לשלוח את ההורים למגשר לצורך בניית התוכנית ההורית. בסקר שנערך בחודש ספטמבר 2009, על-ידי מרכז ידע אבות, 71% מהציבור הסכים בצורך למשמורת משותפת לאחר הגירושין. מתוך הסקר עלו נתונים מפתיעים, למרות מחאות הפנמיסטיות, שיותר נשים העדיפו את המשמורת המשותפת מאשר גברים, 76% לעומת 67%. עוד נתון מפתיע היה ש- 52% מהנשים העדיפו את המשמורת הפיזית המשותפת לעומת 39% מקרב הגברים, החל משלב הלידה. גם בשוויץ, חל חוק חדש החל משנת 2014. על-פי החוק החדש כאשר הורים גרושים, ניתן לקיים כל צורה של משמורת משותפת.

אלימות ותלונות שווא במשפחה

משפט השוואתי: טיפול רשויות השפיטה והאכיפה בתלונות שווא בארה"ב ובאנגליה

סקירה של המצב המשפטי בנושא תלונות שווא וחזרה מעדות בארה"ב ובאנגליה, מעלה כי אנשים שמסרו ידיעות כוזבות במשטרה או העידו בבית משפט עדות שקר, ניתן להעמידם לדין על מסירת ידיעות כוזבות או שבועת שקר (בארה"ב), או שיבוש הליכי משפט (באנגליה). ההחלטה אם להעמיד לדין מסורה לידי התביעה, ואכן ניתן לראות נשים רבות העומדות לדין מעילות וסיבות שונות.

ב-42 מדינות בארה"ב העמדה לדין בגין ידיעות כוזבות היא עוון ולא פשע, כאשר העונש המקסימלי הוא עד שנת מאסר, וקנס שנע בין 1,000$ ל 2,500$, כאשר בפועל המאסרים והקנסות הרבה יותר נמוכים באופן משמעותי. ב-8 מדינות מקטלגים את העבירה כפשע, שאז רף העונש המקסימלי יכול להגיע ל-6 שנים (ארקנסו) ועד 200,000$ קנס (אלסקה). בבתי המשפט הפדרליים קיימות הנחיות המגדירות טווחים מינימליים ומקסימליים של 10-16 חודשי מאסר וקנסות בסך 3,000$ עד 30,000$, ובנסיבות מחמירות עד 24 חודשי מאסר וסך 40,000$ קנס[1].

בארה"ב מקרי תלונות השווא מטופלים באופן מחמיר על-ידי המשטרה. במחקר שנעשה בארה"ב עולה כי יש שימוש לרעה בתלונות שווא בשיעור שנע בין 10% ל- 20%. למרות זאת, מאחר והתופעה כל כך קשה ומקרי התלונות שווא הם שוליים, המשטרה מוכנה לקחת סיכון וליישם את החוק. המשטרה פועלת כחלק ממדיניות חברתית, ולמרות שיש לעיתים שימוש במערכת, היא אינה מקבלת את הטענה כי 50% מהתלונות הן תלונות שווא, ומגנה בכל תוקף את האמירה שנשים שקרניות ולכן אלו תלונות שווא.

בכל המקרים, כדי להעמיד לדין נדרש יסוד נפשי, הוכחה שהמתלוננת שיקרה "ביודעין". יסוד נפשי זה מצמצם מאוד את כמות התיקים שאפשר בהם להעמיד לדין מתלוננות שווא, ולכאורה מי שפשוט מבקשת לחזור בה מעדות, מבלי לתת גרסה שנייה תחת שבועה, לא תועמד לדין כי יסוד ה"ביודעין" לא יוכח.

בטבלאות[2] ניתן להתרשם מנתונים על העמדה לדין של נשים בארה"ב ובאנגליה, אשר לוקטו דווקא על-ידי ארגוני נשים הקוראים לפטור מתלוננות בעבירות מין אלימות ומהעמדה לדין, מאותן סיבות המפורטות בישראל בהנחיה מספר 2.5.

בסופו של דבר ניתן להתרשם כי בארה"ב העונשים אינם גבוהים, ומדובר במספר ימי מאסר, קנסות של כמה מאות דולרים או תקופה מאוד קצרה של פיקוח קצין מבחן.  באופן כללי ניתן לומר שבארה"ב התביעה לא ששה להעמיד לדין מתלוננות שווא, אולם עצם העובדה שהסנקציה קיימת, היא מסייעת בידי גורמי האכיפה לסנן מתלוננות שווא, ולוודא שהמשאבים המושקעים אכן מושקעים במקרים הראויים לכך, ושהמערכת לא רודפת אחר אנשים חפים מפשע.

באנגליה[3] לעומת זאת, העונשים כבדים יותר במקרים אלו כאשר בממוצע העונשים נע בין 6 חודשים ל 3 שנים, אם כי ידוע על גם מקרה אחד בו אישה ביימה אונס, ונידונה ל- 9 שנות מאסר.

למרות שבמדינות אלה מופעל לחץ של שדולות הנשים על בתי המחוקקים ליישם הנחיות של פטור דה פקטו לכל המתלוננות, כמו בישראל, הספרות המקצועית מגלה שדווקא הפרקליטים העוסקים ביחידות האלימות במשפחה למיניהן, הם אלה שאינם מעוניינים לאבד כלי חשוב מארסנל הכלים שלהם, אשר מאפשר להם לוודא שהם לא נלחמים מלחמות מיותרות עבור מי שמנצלת את האימון שלהם בה מסיבות טקטיות[4]. גם שופטים רבים מתנגדים לדרישות הפמיניסטיות לפטור מהעמדה לדין מתלוננות אלימות ומין, מן הטעם, שעצם היכולת להזכיר לעדים בבית המשפט שהם עלולים להיות מועמדים לדין על שבועת שקר, היא כלי חשוב בידי השופט להגיע לחקר האמת, ולהזכיר לעדים או עדות העומדים לשקר, כי מערכת המשפט לא תעצום עיניה לנוכח השקר והשימוש לרעה.

להבדיל מארה"ב, בה אין הנחיות כיצד לנהוג במקרה של תלונת שווא או חזרה מעדות, באנגליה קיימות הנחיות בנושא[5].

ההנחיות הן משנת 2013, הן ייעודיות למקרי אונס ואלימות במשפחה, והן רלבנטיות למקרי תלונות שווא וחזרה מעדות בסעיפי העמדה לדין הרלבנטיים, הם שיבוש הליכי משפט, (Perverting the Course of Justice) או השחתת זמן המשטרה .(Wasting Police Time)

גם ההנחיות הבריטיות, כמו הנחיה מספר 2.5, מבהירות לפרקליטים כי יש להיזהר שלא להעמיד לדין את מי שחזרה בה מעדות בגלל שקר, כגון מי שהופעלו עליה לחץ ואיומים, מי שחזרה לחיים משותפים עם בן זוגה, מי שמפחדת שלא יאמינו לה, או מתביישת, או סובלת מנכויות מנטליות וכדומה. ההנחיות הבריטיות מזהירות באופן מפורש שלא לגבש החלטה על סמך סטראוטיפים המזוהים עם קורבנות אלימות ומין. אולם, להבדיל מההנחיה הישראלית, ההנחיות הבריטיות דורשות מהפרקליטות לבצע תהליך אלימינציה מדוקדק ודי מפורט של כל הנסיבות אשר יכולות להצדיק חזרה מעדות, על מנת שהסנקציות יופעלו אך ורק נגד מי שבאמת שיקרה, ואין לה הגנות לשקריה.

כך, למשל, נדרשים הפרקליטים הבריטיים לאסוף ראיות נוספות חיצוניות, כגון מצלמות אבטחה, הודעות בסלולרי וכדומה, על מנת שההחלטה המתגבשת לא תהיה מבוססת אך ורק על גרסה מול גרסה.  במקרה שבו למתלוננת מיוחסות נכויות או לקויות נפשיות, ההנחיה היא לשלוח אותן להערכה ואבחון מקצועי.

להבדיל מהנחיה מספר 2.5, בהנחיות הבריטיות יש דגש על ההשפעה הניכרת על קורבן תלונות השווא, זכויותיו ועוגמת הנפש שנגרמה לו. כמו כן, במסגרת שיקולי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין, הפרקליטים הבריטיים נדרשים לוודא אם המניע לתלונה הוא זדון או נקמה, ואם המתלוננת מתריסה נגד ביטול תלונתה, או שהפנימה והתחרטה.

המעניין הוא, שרוב המידע שקיים במאמרים האמריקאים והבריטים, כאמור, מלוקט ממאמרים פמיניסטים דווקא, שנועדו לשכנע מדוע יש להחריג מתלוננות אלימות ומין מהעמדה לדין בגין מסירת ידיעות כוזבות.

מאמרים אלו דרך כלל נפתחים בקביעה שכמות תלונות השווא הינה מזערית, ובדרך כלל חוזרים על הנתון של שיעור 2% תלונות שווא במקרי אונס, ומכאן נגזרת הטענה שבגלל כמות כל כך קטנה של תלונות שווא, אין הצדקה לאיים על כל יתר 98% המתלוננות האותנטיות בכך ששינוי גרסאות עלול לעלות להן במחיר של העמדה לדין, שכן זה יוצר פחד וטראומה מהחקירה. כן נטען, שכאשר דורשים ממתלוננת לחתום על תצהיר תחת סנקציה של העמדה לדין אם הידיעה כוזבת, או כאשר דורשים ממנה להסכים לבדיקת פוליגרף, היא עלולה להירתע ולא להתלונן בכלל.

להבדיל, בישראל שבה כמעט ואין כל סנקציה של העמדה לדין וזו בנמצא לא מיושמת על רשויות האכיפה, ובעקבות כך התחושה בקרב המתלוננות היא ש"לא יעשו לי כלום", עדיין נשמעות אותן טענות כמו במדינות שבהן הסנקציה היא מוחשית; שמתלוננות חוששות להתלונן, ושנגרמת להן טראומה כאשר מפחידים אותן שעלולים לא להאמין להן.

ה"נתון הסטטיסטי" של שיעור 2% תלונות שווא גם הוא נשמע בארץ, ונראה כי אלו שחוזרים עליו בארץ מצטטים מאמרים פמינסטיים מחו"ל. במאמרה של [6]Eugene Kanin  הוסבר שבשנת 1994 התפרסם מחקר שצוטט באופן גורף על-ידי רבים, לפיו אחוז תלונות השווא באונס הוא 41%. במסגרת המחקר הוצלבו גרסאות המתלוננת והחשוד בפוליגרף, או שהמתלוננות חזרו בהן והודו שגרסתו של והחשוד היא הנכונה.

על מנת להתגבר על הבעיה, נטען שאין להסתמך על נתוני המשטרה, מבלי לנתח כל מקרה ומקרה לנסיבותיו, והאם אכן הייתה שם ידיעה כוזבת מבחינה אובייקטיבית. אותה פרופסור מאונ' ארקנסו, [7]Lisa Avalos, טוענת שאין להביא בחשבון את תלונות השווא שהמשטרה מדווחת עליהן, אלא את כמות העמדות לדין של מתלוננות, ושלאחר ניתוח נתונים פרטני,  ניתן לצמצם את אחוז תלונות השווא לשיעור של 2%. הכותבת מכריזה על כך כעובדה שאין עליה עוררין, וכמוה עושות כולן.

המאבק על הצדק הסטטיסטי מפורט גם בויקיפדיה[8] בנושא של תלונות שווא בטענת אונס.

מאמר אחר שזוכה לתפוצה מקיפה נכתב על-ידי פרקליטה ששירתה ביחידת תביעות אלימות במשפחה ביוסטון טקסס, Njeri Mathis Rutledge, וכיום מרצה למשפטים בטקסס[9]. במאמרה היא מודה בגילוי לב שמעולם לא ציפתה להיתקל בכל כך הרבה "קורבנות" שמשקרות או משנות את עדותן. על-פי סקירה והערכה מדובר בשיעור שנע בין 40% עד 90% קורבנות אלימות במשפחה שחוזרות מהעדות או מבקשות לחדול מההליכים ולא משתפות פעולה, או לא מתייצבות למשפט, כולל כאלה שמשנות את גרסתן הראשונית.  על פי בדיקתה, נושא החזרה מעדות ושינוי גרסאות על ידי קורבנות מעולם לא נבדק ברצינות באף מחקר. יחד עם זאת, הקונצנזוס המקצועי הוא שמדובר באפידמיה.

לדעתה, הגיע הזמן לחשוב מחדש על הפרקטיקה הנהוגה שבה גם אם אישה מבקשת לבטל את התלונה, מסיבותיה היא, הפרקליטות ממשיכה בתביעה, ומנסה לבסס הרשעה על התצהיר שניגבה מהאישה בזמן האירוע, ואף לבסס הרשעה על סמך ראיות או עדות שנגבתה מחוץ לכותלי בית המשפט.

להבדיל מתלונות פליליות אחרות, שבהן התביעה מכבדת את רצון המתלונן וסוגרת את התיק, ברוב מדינות ארה"ב ההנחיה היא להמשיך את התביעה הפלילית חרף רצונה של המתלוננת.  התוצאה היא שנשים  נעלמות לתביעה, או מגיעות ומשקרות ומחליפות גרסה.  בנסיבות אלה, לא ניתן לדעת מהי הגרסה הנכונה, ואותן נשים חשופות להעמדה לדין על ידיעות כוזבות או עדות שקר.
הניסיון מראה שיש להחזיר למתלוננות את היכולת לבטל את התלונה, שכן לא ניתן לחנך את הנשים החוזרות אל בן הזוג, באמצעות "הנשמה מלאכותית" של תביעה פלילית שמבחינת המתלוננת איבדה את מטרתה. המשך התביעה נגד בן הזוג חרף רצון המתלוננת נובע ממדיניות פטרנליסטית, והנתונים בשטח, לפחות בארה"ב מראים שזוהי מדיניות בעייתית.
Cooke (1991)[10] במחקרם מציינים כי ממצאים קליניים וסטטיסטיים מצביעים כי קיימת סבירות גבוהה יותר שההאשמות יהיו האשמות שווא כשמדובר במאבקי משמורת וגירושין. עם זאת מדגישים המחברים, כי למרות ממצאים אלה מחויבת בדיקה קפדנית של כל מקרה לגופו.

Faller[11] (1991) מצאה במחקר שבדק 136 מקרים שהופנו לבדיקתה כי האשמות שווא לגבי התעללות מינית מתקיימות לרוב בהקשר להליכי גירושין. מתוך 136 מקרים שנבדקו במדגם, 19 (14%) נמצאו כהאשמות שווא חד משמעיות וב- 12 (9%) מקרים נמצאו ממצאים בלתי מוכרעים אך היה ברור כי קיים סיכוי שמדובר בהאשמות שווא. ברוב המקרים שבדקה היה מדובר בהאשמה מצידה של האם, והמואשמים היו גברים (91%).

דו"ח[12] שפרסם המרשם הלאומי להרשעות שווא בארה"ב מייחס את העלייה הגדולה במספרן בשנה האחרונה לפעילותן של יחידות בקרה פנימית שהוקמו בפרקליטות במטרה לזהות ולתקן הרשעות כוזבות. בסה"כ משנת 1989 ועד סוף חודש ינואר 2005 התגלו בארה"ב 1,535 הרשעות כאלה. מעיון בנתונים, נמצא כי הסיבות להרשעות שווא היו: 56% האשמות שווא, 13% הודאה כוזבת, 46% כשל במערכת האכיפה.

גירושין

דוח האבות הגרושים 2014 [לחץ על הלינק]

גביית מזונות מחייבים-המקבילה להוצאה לפועל

קיימת הפרדה בין מאסר חייבים של חובות רגילים לבין חייבים מזונות. הדבר נכון בארץ וכן בעולם.

גביית מזונות מהמדינה-המקבילה לאמהות עצמאיות והמוסד לביטוח לאומי

בחינת המצב בעולם מצביעה על פעולות בהן נוקטות מדינות בעולם, אם באמצעות הקמת גופים ממשלתיים ו/או הכנה ויישום תכניות להבטחת האכיפה של תשלום דמי המזונות.

כך, בסקירה משווה של המצב המשפטי בנושא הסדרים לתשלום מזונות ילדים ואכיפת מזונות במדינות העולם עלו הממצאים העיקריים: (1) בחלק מהמדינות שנסקרו בסקר הקימה המדינה גוף ייעודי שתפקידו להפעיל תכנית מדינתית לאכיפת תשלום מזונות; בחלקן מדובר בגוף לאכיפת תשלום מזונות ילדים בלבד (אוסטרליה, ארה"ב ובריטניה), ובחלקן – לאכיפת תשלום מזונות ילדים ובני זוג כאחד (מחוזות אלברטה ונובה-סקוטיה בקנדה. (2) בניו-זילנד התכנית למזונות ילדים מופעלת על-ידי הגוף הממשלתי האחראי להכנסות המדינה. (3) במדינות אחרות (שבדיה, פינלנד ונורבגיה, וכן ישראל) הפעילות לאכיפת תשלום מזונות מתנהלת באמצעות גופי ההוצאה לפועל או גופי הרווחה הכלליים (דוגמת המוסד לביטוח לאומי ומשרד הרווחה). (5) ברוב רובן של המדינות שנסקרו (אוסטרליה, חלק ממדינות ארה"ב, בריטניה, נורבגיה, פינלנד, מחוז אלברטה בקנדה ושבדיה, וכן ישראל) בררת המחדל היא שההורה הלא-משמורן משלם את המזונות ישירות להורה המשמורן. בחלקן (אוסטרליה, בריטניה, נורבגיה ומחוז אלברטה בקנדה), כחריג לכלל, אפשר לבצע את התשלומים דרך הגוף המדינתי לבקשת כל אחד מהצדדים. (6) ברוב מדינות ארה"ב בררת המחדל היא תשלום ישיר בין ההורים, אלא אם כן ההורה המשמורן מקבל קצבת סיוע למשפחות במצוקה, שאז תשלום המזונות חייב להתבצע דרך התכנית המדינתית לאכיפת מזונות. עם זאת, בחלק ממדינות ארה"ב כל תשלומי מזונות הילדים מתבצעים באמצעות תכנית זו. (7) בניו-זילנד ובמחוז נובה-סקוטיה בקנדה בררת המחדל היא גבייה באמצעות הגוף המדינתי אשר משמש צינור לגביית תשלומי המזונות מההורה החייב ולהעברתם להורה הזוכה. ואולם, לבקשת הצדדים או בהסכמתם יתאפשר תשלום ישיר בין ההורים. (8) אשר להסדרים לקבלת מקדמה על המזונות או קצבת מזונות מהמדינה, אלה קיימים בנורבגיה, בפינלנד, בשבדיה ובישראל. במדינות אלו, כאשר ההורה הלא-משמורן אינו משלם את המזונות שהוא חייב בהם, ההורה המשמורן זכאי, בתנאים מסוימים, לקבל מהמדינה תשלום שמטרתו הבטחת  רווחתו הכלכלית של הילד. במקרים אלו המדינה תפעל לגביית סכום המזונות מההורה החייב. ביתר המדינות שנסקרו אין הסדר כאמור, ואם המדינה אינה מצליחה לגבות את התשלום מהחייב, היא אינה משלמת מקדמה או קצבה על חשבון המזונות.

על-פי ארגון ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, שהוא ארגון בין-לאומי של המדינות המפותחות, בו חברות 34 מדינות, ובהן ישראל), תכניות להבטחת האכיפה של תשלום מזונות הן כלי מדיניות חשוב להפחתת העוני בקרב ילדים. תכניות המבטיחות את תשלום המזונות באמצעות קצבה או מקדמה מהמדינה עדיפות מנקודת מבטו של הילד, שכן הן מבטיחות דאגה שוטפת לצורכי הילד. רוב רובן של המדינות החברות בארגון, מפעילות תכניות להבטחת אכיפה של תשלום מזונות ילדים,  כאשר ברובם יש אפשרות לקבל קצבה או מקדמה על תשלום מזונות אם ההורה החייב אינו משלם.

אבות בעל כורחם ("גנבת זרע")

העמוד מצוי בעדכון…