זכויות מלפני הנישואין בעת הגירושין: נכסי נדל"ן, נכסי קריירה, חברות ועוד

*מאת: עו"ד מירית ענתבי

ככלל, קיימים מיתוסים רבים בהקשר לאיזון משאבים וחזקת השיתוף. לכאורה, כל פול הנכסים, מכל סוג ומין, נחלק מחצה על מחצה. דע עקא, החריגים לכלל רבים הם הן מתוקף הדין – חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), אולם אף ביתר שאת מכח הפסיקות היצירתיות שהונחלו על-ידי בתי המשפט, שלימים הפכו להלכות, והכל בשם אותו שוויון מגדרי שהזכרתי במאמרים קודמים.

במסגרת מאמר זה אבקש להתמקד במיתוסים הנוגעים לנכסים – דירות, חברות, אופציות, נכסי קריירה ועוד – אשר נרכשו ו/או נצברו לפני הנישואין.

מתוקף נסיוני העשיר, בנוסף לדיני אישות, גם בדיני חברות ונדל"ן, הגיעו לפתח משרדי במהלך כשני עשורי עבודה בעלי הון רבים, בעלי משפחות עתירות נכסים ורכוש בארץ וילדיהם, ובנוסף בתקופת פריחת ההייטק הישראלי – הייטקיסטים רבים, וגם אנשים מן הישוב להם נכסים שנרכשו לפני הנישואין.

ובהקשרם, נחלק את הדיון לאלו המגיעים לקבלת יעוץ משפטי טרם הנישואין ונערך עבורם הסכם ממון בקשר לאותם נכסים, לבין אלו המגיעים כבר בשלב בו ביקשו להתגרש ולהם אין הסכם ממון.

בעניינם של הגברים שהגיעו לפני הנישואין ועולה בעניינם לגבש הסכם ממון, עולה ה-מיתוס:

• "מיתוס הסכם ממון מגן על רכוש קודם לנישואין"

 אדגים את המיתוס בקצרה שכן אין זה נושא המאמר, זאת באמצעות תיקי לקוחותיי, שנבחרו במסורה, מהם עולה מסקנה בעייתית מאד באשר למערכת המשפטית – קיים קושי לעגן זכויות הנוגעות לרכוש מלפני הנישואין בהסכמים לאור מגפה של תביעות לביטולם של הסכמים, כי הם לא הבינו, כי לא הסבירו להם, כי לא קיבלו מספיק או אולי אפילו כי לא חשו בטוב ביום החתימה. אין זה סוד בקרב עורכי הדין העוסקים במקצוע שהמצב הנזיל, שלפיו כל הסכם שמכין עורך דין עלול להיפתח  חושף את עורכי הדין לתביעות רשלנות. ומדוע זו מסקנה כואבת למערכת השיפוטית בעיקר?!; שכן, בית המשפט עצמו מבטל הסכמים שחלקם אושרו בפניו. הגורם המאשר אומר טעיתי! אם הוא טעה, כיצד נסמוך ידינו ונפקיד גורלנו בידיו בסוגיות לא רק ממוניות אלא אף חשובות יותר – הקטינים למשל. אולם, לא זהו הנושא לדיון.

כך, למשל, מקרה מענין – הגיע אלי לפני כשני עשורים בחור צעיר שעסק בפיתוח של תוכנת מחשב מיוחדת שלא אפרט לגביה שכן הפכה לנכס צאן ברזל, והוא עמד להינשא בלא שיש גרוש באמתחתו. הצעתי כי יערוך הסכם ממון ונישואין, ולאחר מאמצים נפשיים רבים שהשקיע, שכן לא על נקלא ניתן לשכנע את בת זוגתך טרם הנישואין לחתום על הסכם ממון, זה נחתם. כעבור כ-15 שנים, החברה של הבחור הצעיר הונפקה בבורסה והוא הרוויח מיליונים, והפך לאיש עסקים עשיר ומוערך מאד בארץ ובעולם.

אלא מאי, האישה דרשה ביטולו של ההסכם בתואנה שהיתה בלחץ נפשי לקראת החתונה הקרבה ולא ממש הבינה על מה חתמה. מדובר היה באישה דעתנית, אקדמאית, שידועה לנו שנועצה בעורכי דין טרם החתימה, אולם בחרה בכל זאת לטעון כי לא הבינה את ההסכם. התיק התנהל במשך שנים בבית המשפט, ובסופו של יום הגבר זכה במערכה וההסכם נותר בעינו, אולם במהלך אותן שנים עסקי הגבר נפגעו באמצעות בקשות לצווים זמניים, כגון: הטלת עיקולים, עצם הידיעה של בעלי דירקטוריון, לקוחות ועוד, כי מתנהל קרב גירושין, נסיונות הגרושה להכניס "מפקח" מטעמה שישמור על האינטרסים שלה בחברה, הכל במטרה לחבל בעבודתה השוטפת של החברה ועוד. אמנם, ההסכם במקרה זה לא בוטל, אולם נגרם נזק רב מעצם ההתדיינות הממושכת בבית משפט על הסכם שאושר בפני בית משפט שנים קודם לכן.

אנו, עורכי הדין, נאלצים להתמודד עם תיקים רבים כגון דא, ורבות הדוגמאות באמתחתי, כאשר המסקנה המתבקשת היא שבתי המשפט נוטים לאפשר לצד להגיע להוכחות, משמע ההסכם הופך לנזיל, ובעקבות זאת הגיע נחשול של תביעות לביטול הסכמים, כאשר נעשה שימוש עקבי של עורכי הדין בשיטה לה אני קוראת בהשאלה "שלושת הקופים": "לא ראיתי, לא שמעתי, לא הבנתי".  הרבה מאד עורכי דין לצערי מתמחים בשיטה זו, ואין זה משנה מה עובדותיו האמיתיות של המקרה המונח על שולחנם, הם אוטומטית טוענים לטעות, הטעיה, עושק, כפיה וכיו"ב על מנת לשחרר צד מהסכם עליו חתם. בדרך כלל הלקוח מגיע ופורס את הסיפור בפני עורך הדין, ואז העורך דין נכנס לתמונה ומיד באמצעות מוחו הקודח לפתע פתאום קמות להן לתחיה טענות של הטעיה, טעות, עושק, חוסר תום לב בכל הנוגע לעריכת ההסכם – דברים שלא היו ולא נבראו!. הלקוח אשר מצוי במצב נפשי רגיש, מטבע הדברים, עקב הסיטואציה בה מצוי, הופך לבובת מריונטה בידי עורך דינו, כלי בידי היוצר, לשלל טענות שלא היו ולא נבראו, אשר בסופו של יום אף מתקבלות בבתי המשפט, שכן לרוב עסקינן במילה כנגד מילה.

ועתה, ברצוני להרחיב בנושא העיקרי – באשר לאותם גברים המגיעים ליעוץ משפטי בשלב בו מבקשים כבר להתגרש ואין באמתחתם הסכם ממון, כאשר רבים מהם גברים בעלי ממון רב, שחלקו נצבר במהלך הנישואין וחלקו בטרם הנישואין, ולגביהם אתמקד בשני מיתוסים:

• "מיתוס כוונת הצדדים ביחס לרכוש קודם לנישואין"
• "מיתוס מאמצם המשותף של שני בני הזוג לרווחת המשפחה"

בטרם אעבור לדוגמאות מעניינות לתיקים, אבקש בקצרה לסקור את ההתפתחות בנושא – חזקת השיתוף כאשר הנכס רשום ע"ש אחד מבני הזוג.ניתן לראות לאורך השנים התפתחות בפסיקת בתי המשפט.פרופ' שחר ליפשיץ מונה 3 גלים של "פיתוח פסיקה", כולם לרעת הגבר.

בשלב הראשון, עד סוף שנות ה-70 התבססה החזקה על מודל  הסכמי  מצומצם  המבקש להגשים את רצונם המשוער של בני הזוג, מבלי להתייחס למטרות חברתיות של "הגשמה של ערכי הצדק והשוויון". הוחלה החזקה רק ביחס להיקף נכסים מצומצם, בעיקר הדירה המשותפת, ובצורה מוחלשת על נכסים עסקיים, אבל לא על נכסי פרישה.

בשלב השני, בשנות ה-80 עד בתחילת שנות ה-90 מודל נורמטיבי, שמשווה בין המשפחה לבין השותפות המסחרית-כלכלית.  כאן שוקלים שיקולי צדק במובן של הגינות מסחרית ושוויון כדי לבטא את "מאמצם המשותף של שני בני הזוג לרווחת המשפחה". זנחו את הדרישה להוכחה ספציפית של כוונת שיתוף, שהייתה נהוגה בעבר, והחלישו את הדרישה לאורח חיים תקין.  כעת מתבססים על ההבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לכאלה שאינם "מאמץ משותף, המכונים נכסים חיצוניים או נכסים פרטיים.  למשל, נכסים מלפני הנישואים, ירושות ומתנות, אינם תוצר מאמץ משותף, לכן אין לראות בהם תוצר של השותפות המשפחתית אלא  נכסים פרטיים.

בשלב השלישי,  מסוף שנות ה-90 פותח  מודל קהילתי של חזקת השיתוף.  כעת מסכימים מרבית  השופטים  להחיל את חזקת השיתוף גם על "נכסים חיצוניים" שלא הופקו במאמץ משותף של הצדדים. מהלך זה משקף התפתחות אידיאולוגיה חדשה המדגישה היבטים קהילתיים. במקום הבחנה ברורה בין צדדים נפרדים, עוברים ל"צורת חשיבה זוגית".

השלב הרביעי, איש הישר בעיניו יעשה. המגמה היא להפוך את חזקת השיתוף לברירת המחדל, גם על דירות של הצדדים מלפני הנישואין וגם על נכסים מסחריים.

עתה נחזור לנקודת המוצא. כאמור סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע חלוקה שיוויונית של נכסי בני הזוג בעת עריכת איזון משאבים, כהאי לישנא:

      5. "הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין

(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

וכאן נכנסים שלושה חריגים על פי הדין –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".

הנכסים הנזכרים בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון זכו בפסיקה לכינוי "נכסים חיצוניים", הגדרה שנטבעה בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה (4) 709.

לכאורה, איפוא, משקיבל צד את הנכסים בירושה או שהיו בבעלותו ערב הנישואין, אין אלו נכסים בר איזון.

אמרנו לכאורה, שכן ההלכה שנקבעה ומושרשת בבית המשפט העליון הינה שהנחת מוצא זו הקבועה בחוק אינה בבחינת "סוף פסוק" ובמקרים מסוימים בהם יוכח "דבר מה נוסף", קרי אותה "כוונת שיתוף" יכול וייקבע בידי בית המשפט כי אף הנכס החיצוני הינו בר איזון.

כך, למשל, נקבע לגבי נכס שנתקבל בירושה אצל הגבר בתמ"ש 8575-01-10 ח. נ' ל, על-ידי כב' השופטת מירה דהן.

כך גם נקבע לענין דירת מגורים שהיתה בבעלות הגבר טרם הנישואין –  יפים דבריו של כב' השופט דנצינגר בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' פלונית  [פורסם בנבו], פס"ד מיום 26.12.12:

"כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים.

יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06[פורסם בנבו] בפסקה ה(1)]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו". יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומי בעמ' 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית ([פורסם בנבו], 14.6.2006)]."

ובהמשך -

"הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם  ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף".

כלומר, ההלכה היא כי בן זוג יכול לטעון לשיתוף בנכס חיצוני ספציפי מכח הדין הכללי- דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.

ראה: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175;  ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596 בעמוד 614.

צא ולמד: אפשרות של שיתוף בנכס חיצוני, הינה תלוית נסיבות קונקרטיות.

כדברי כב' השופט א. רובינשטיין בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), פס"ד מיום 14.03.2007.

הדברים אם כן ידועים ותכליתם עשיית צדק "ספציפי" בכל מקרה ומקרה.

כפי שנקבע בע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), פס"ד מיום .11.08.2011

לסיכום, על מנת להכריע, איפוא, אם נכסים טרום נישואין הינם בבחינת " רכוש משותף", יש לבחון האם היתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בנכסים האמורים אם לאו, ואם עלה בידי צד להוכיח את אותו "דבר מה נוסף".

עד כמה פסיקת בית המשפט בעייתית ואיננה עקבית, ומתחולל כאוס רבתי, באופן שלא ניתן עוד לסמוך ידינו על הוראות הדין פשיטא, כמו גם על הסכמים הנחתמים מרצון חופשי ומלא של שני בני הזוג ואף מאושרים בפני שופט, מדגים תיק שהתנהל בעליון, "בגלגול שלישי"בעמ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו) -

מדובר בבני זוג התגוררו במשך כל שנות נישואיהם בדירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה על שמו בלבד. התעוררו השאלות הבאות: האם קמו לבן הזוג השני זכויות בדירה זו במרוצת השנים?מה היחס בין הוראת לחוק יחסי ממון לבין התנהגות הצדדים במרוצת שנות הנישואין?

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת ח' קיציס) קבע בפסק דין מיום 14.4.2010 (תמ"ש 35790-05) כי המשיבה זכאית בנסיבות העניין למחצית מהזכויות בדירת המגורים שבה התגוררו בני הזוג במהלך נישואיהם, למרות שהדירה נרכשה על ידי המשיב טרם הנישואין ונרשמה על שם המשיב בלבד. בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים מ' נד"ב, א' מקובר, ו' פלאוט) קיבל את ערעורו של המשיב וקבע בפסק דין מיום 24.1.2011 (עמ"ש 48671-05-10)כי מדובר בדירה שהייתה בבעלות המשיב טרם הנישואין וכי המבקשת לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה ולכן אין לה זכויות כלשהן בה.

כב' הש' דנצינגר דחה את פסיקת ביהמ"ש המחוזי ופסק:

"בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס, שאינה מבוססת על משאלת ליבה של האשה בלבד. קביעתו הינה מוצדקת ונכונה בנסיבות העניין. התנהלותו של המשיב ומצגיו, המפורשים והמשתמעים, מהווים "דבר מה נוסף" אשר  בצירוף חיי הנישואין הארוכים שהתאפיינו ככלל בשיתוף, על אף העליות והמורדות, מעידים על כוונת שיתוף ספציפית בנכס. בנקודה זו יש להדגיש כי אין לקבל את טענתו החלופית של המשיב, לפיה אף אם הוצגו על ידו מצגים שכאלה או ניתנה על ידו התחייבות למכירת הדירה הרי שמדובר במצגים והתחייבויות שניתנים לביטול, ובלאו הכי הם אינם מבססים טענת הסתמכות של המבקשת. בנסיבות העניין, סבורני כי המשיב מנוע מלטעון טענה זו, נוכח מצגיו הנמשכים כלפי המבקשת. ודוק, נטל ההוכחה המוטל על בן הזוג שאינו רשום הטוען לכוונת שיתוף ספציפית בנכס אינו מחמיר, כאמור, ולכן אין צורך להוכיח שההבטחה או המצגים התגבשו לכדי חוזה מוגמר. די בכך שבמקרה דנן הוכחו הבטחות ומצגים נמשכים והוכח שסוגיית הדירה עמדה לא אחת במהלך השנים במרכז הדיון בין בני הזוג. במישור הראייתי אדגיש כי ייחסתי משקל ניכר לכך שבית המשפט לענייני משפחה לא התבסס בנקודה זו אך ורק על עדות המבקשת אלא גם על עדותו של החבר המשותף י' שסייע לפייס בין בני הזוג, אשר בית המשפט מצא אותה מהימנה וקבע כי לא נסתרה בחקירה נגדית. לפיכך, לא מדובר במקרה של "מילה כנגד מילה", אשר עשוי היה להוביל לתוצאה שונה." וכאן נשמע פתח להסתייגות קלה של השופט…

ולסיום – השופט י' עמית שישב בהרכב הגדיר מספר פרמטרים שעל פיהם יש להביא בחשבון את המשקל של אותו "דבר מה נוסף", וכלשונו:

"לטעמי, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.

מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

* האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.

* האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

* האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

* אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

* אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

* האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

* שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

* התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

* נסיבות ספציפיות נוספות כגון  יצירת מצג בפני בן הזוג השני".

כב' השופט אמר מפורשות שמובן שהפרמטרים המנויים לעיל  – ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו. ואכן כל מקרה נדון לגופו ואדגים עתה עד כמה.

כאמור, לאחר שהגענו למסקנה ברורה כי קיים כאוס גמור בנושא וכל שופט הישר בעיניו יעשה, על אף קביעותיו הברורות של החוק – עתה אעבור לתיק מעניין במיוחד –

חברה ידועה מאד הקיימת מזה כשלושה עשורים, מובילה בתחומה, לה שלושה שותפים. החברה הוקמה מספר שנים טרם נישואי השותפים לבנות זוגן. לימים הפכה החברה לאשכול חברות – ליתר דיוק חברת אם ולה 7 חברות אחיות/בנות, והשותפים צברו רכוש רב. הזוג חי יחדיו כ-20 שנים. לפני כעשר שנים הגיע אלי השותף הראשון וביקש להתגרש. אני מזכירה החברה הוקמה לפני נישואיו. האשה הגישה תביעות ותבעה כמובן גם את מחצית מחלקו בחברה, וזאת כי מן הטעם כי עיקר השתבחותה של החברה ארעה במהלך השנים בהם היו נשואים, וכי האשה תרמה למאמץ המשותף וכיו"ב. לאחר מלחמה והתדיינות ארוכה כבת 7 שנים, בכל ערכאה אפשרית, הצלחנו להראות שבנסיבות המקרה אין מקום לחזקת השיתוף, שכן האשה שלא עבדה כל חייה, למרות היותה אשת מקצוע, עשתה כן ראשית, מבחירה חופשית ולא מן הטעם כי עסקה בגידול הילדים ובטיפוח המשפחה. הוכח כי האשה נהגה לבלות ימיה בקאנטרי קלאב, התרועע עם גברים במהלך היום וזאת בלשון עדינה, ואילו הילדים, הבית והבעל היו מוזנחים, גם זאת בלשון עדינה. בנוסף, הגבר שמר כל השנים על הפרדה רכושית מוחלטת, קרי חשבונות בנק נפרדים תוך שהוא מפקיד לאשה מידי חודש סכום בחשבונה לצרכי הבית, כספים שקיבלה ו/או צברה האשה  בעצמה הופקדו בחשבונה וכו'. הבאנו ראיות למכביר על כך, ובית המשפט פסק כי במקרה זה הזכויות בחברות יוותרו במלואן בידי הבעל.

לכאורה, הכל בסדר. אלא מאי, כעבור מספר שנים הגיע השותף השני שביקש להתגרש. ושוב לכאורה, אותו מקרה בדיוק – על פי החוק – מדובר בחברה שהוקמה לפני הנישואין. דע עקא, במקרה זה הנסיבות היו שונות לחלוטין, כאשר האשה עבדה, ניהלה בית למופת, זוגיות נהדרת וחל שיתוף מלא בין בני הזוג גם בנושאים הכספיים – כספים שלה ושלו התערבבו להם ללא אבחנה, ולדידו של בית המשפט האשה תרמה תרומה משמעותית למאמץ המשותף. ולפיכך, פסק בית המשפט כי למרות שהחברה הוקמה לפני הנישואין היית כוונת שיתוף, והאשה זכאית למחצית מחלקו של השותף.

מקרה אחר, הייטקיסט שרכש דירה לפני הנישואין, ששימשה להשקעה ולא למגורים. אני מדגישה לא למגורים, שכן קיימת עדיין אבחנה כלשהי בפסיקה לענין נכס המשמש למגורים, ובמקרה זה החלת חזקת השיתוף נעשית כמעט באופן אוטומטי, לבין נכס שמשמש להשקעה, לגביו בעבר היה די ברור כי שייך לבן הזוג שרשום על שמו, ואולם כיום אין הדברים ברורים כלל ועיקר. הגבר והאשה היו נשואים 14 שנים, במהלכן פיתח הגבר קריירה מכובדת ביותר והפך לאחד הבכירים בארץ בתחום אבטחת המידע, הקים חברות ועוד. לעומתו, האשה ישבה בבית וטיפלה בבית, בילדים ואף הוכח שבו במיוחד, שכן סחב על גבו מחלות רבות. בית המשפט קבע כי למרות שהדירה נרכשה כל כולה בכספו של הגבר, הרי שהמבחנים לחזקת השיתוף מתקיימים, קרי כספי ההשכרה שימשו את בני הזוג לצורכי הבית, שיפוצים של הדירה נערכו מכספים משותפים וכיו"ב. נשאלת השאלה: מה היתה תוצאת פסק הדין אילו הגבר שמר על הפרדה רכושית לחלוטין?. בנוסף, לגבי נכסי הקריירה ופוטנציאל ההשתכרות של הגבר, הרי שבמקרה זה הוכחנו כי הנכון בתיק דנא היא פסיקה לפי סעיף 8(2) לחוק המקנה סמכויות מיוחדות לבית המשפט לקבוע שאיזון שווי הנכסים לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג.

כעקרון, המחוקק לא קבע קריטריונים באשר ליישומו של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. בתמ"ש (קריות) 18044-02-09 ע.י נ' פ.י (פורסם בנבו), פירט כבוד השופט ניצן סילמן את הנסיבות המיוחדות המתוארות בפסיקה להחלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שהנן משלושה סוגים עיקריים:

א.    נסיבות הקשורות ביכולות הכלכליות של כל אחד מבני הזוג לאחר גירושיהם – יכולת הכנסה, נכסי קריירה ועוד – אלה הן נסיבות ברורות, העונות על הגדרת בית המשפט ל"חוסר איזון בולט באופן מיוחד", בהיבט הכלכלי, במקרה של פערים בין בני הזוג.

ב.     נסיבות מיוחדות הקשורות בצבירות הנכסים על שם מי מבני הזוג – ניתן למנות מקרה בו לאחד מהצדדים נכסים "חיצוניים" רבים (מירושה או ממתנות), מקרה בו אחד הצדדים בחר להכניס את זכויותיו החיצוניות לתוך הקופה המשותפת בעוד השני מסרב לעשות כן וכיו"ב.

ג.     נסיבות הקשורות בהתנהגות מי מהצדדים – מקרים בהם התנהגות הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק מתקוממת כנגד יישום פשטני של הוראות חוק יחסי ממון.

ולאחרונה ממש – בספטמבר 2014 בענין פערי שכר עתידיים – בתמ"ש  47769-01-12 (פורסם בנבו) הגדיל עשות כב' הש' נפתלי שילה והציע לקחת את הפער שבין המשכורת של הגבר למשכורת של האישה, ובגינו להעביר לאישה פיצויי אובדן השתכרות, וכל זאת בהנחה שאותה אישה תרמה לקריירה של הבעל, ולא פיתחה קריירה עצמאית. מדובר בחלוקת "נכס" עתידי שיצמח בעתיד, שאיננו קיים, ולא ידוע אם בכלל  יתקיים.

כאמור, בחוק יחסי ממון, על-פיו מחלקים את מצבת הנכסים בעת הגירושין, קיימים 2 סעיפים רלבנטיים:  5 ו- 8 עליהם עמדנו לעיל.  סעיף 5 לחוק מגדיר מהם הנכסים שיש לחלק אותם כי הם נכסים זוגיים.  נכסים כאלה בדרך כלל מחשבים באופן חשבונאי ומזמינים חוות דעת חשבונאית/אקטוארית.  בעבר, פסק  כב' השופט צבי ויצמן כהאי לישנא: "המחוקק מנה בכלל הנכסים ברי איזון דווקא נכסים כספיים מוחשיים הניתנים לאומדן והערכה בתחשיב חשבונאי או אקטוארי פשוט יחסית ולא הכליל במסגרת נכסים אלו נכסים בלתי מוחשיים דוגמת – מוניטין, נכסי קריירה וכושר השתכרות… מכאן אתה למד כי הנכס העתידי, דוגמת כושר השתכרות, הינו נכס המשפיע על אופן ביצוע האיזון להבדיל מהיותו נכס אשר יש לאזן אותו עצמו באופן חשבונאי".

סעיף 8 לחוק, לעומת זאת, קובע שלאחר שנקבעה כלל מסכת הנכסים הזוגיים, אין חובה לחלק אותם 50%-50%, וניתן לשנות את החלוקה כדי לעשות צדק, מה שנקרא: "כלי אקוויטבילי=עשיית צדק לפנים משורת הדין". בסעיף 8, אם יש פערים מאוד גדולים או גורם מיוחד המצדיק לתת לבן זוג אחד יותר מ 50%, אפשר לקחת בחשבון את העובדה שיש נכסים עתידיים שיבואו בחשבון במסגרת החלוקה של מה שהוגדר בסעיף 5. הבעיה שנוצרה, איפוא: שהמחוקק ספציפית החריג את הנכסים העתידיים מסעיף 5, כלומר אלה נכסים שאין לחלק אותם, אבל בפועל לפי סעיף 8 השווי שלהם כן יובא בחשבון במסגרת חלוקת האחוזים.

כפתרון, מציע השופט שילה להתייחס לכל מה שנכלל בסעיף 8 ויכול להשפיע על חלוקה לא שוויונית, כאילו זה מצוי בסעיף 5 ולחלק אותו בצורה חשבונאית, כאילו זה ניתן למדידה, באמצעות שמאות והיוון.  כאן נשאלת השאלה: מה היה קורה אם הבעל לא היה מתחתן והיה משקיע עצמו כל כולו בקריירה, האם אז היה יכול לייצר יותר כסף, ואו אז הוא זה שנפגע בתקופת הנישואין, שכן הקריירה שלו נבלמה.  במקרה זה הגבר גם טען שההצקות של האשה פגעו בקריירה שלו: "אין אדם דר בכפיפה אחת עם נחש" .

התשובה מפי כב' הש' שילה היתה מעניינת – "דבריו של האיש בכתב ההגנה כי האישה בעלת השכלה אקדמאית (שעולה על זו של הנתבע) וברוכת כישורים  דווקא מלמדים כי בפועל, הנישואין היטיבו את כושר השתכרותו של האיש על חשבון כושר השתכרותה של האישה, שלמרות כישוריה, היא לא הצליחה לממשם. אף אם אקבל את גרסת האיש, כי הוא היה שותף פעיל ומלא בגידול הילדים מלידתם, ברור כי האישה שלא עבדה באופן משמעותי ברוב השנים, הייתה המטפלת העיקרית והאיש עסק חלק נכבד מהיום בחברות והצליח עם שותפו להקים עסק משגשג".

מקרה דומה לזה שתואר לעיל, של לקוח אדם עתיר ממון, מולטימליונר שבנה עצמו מאפס ולימים הפך לאיש עסקים עתיר נכסים ומשפחתו לאחת מן העשירות בארץ, שביקש להתגרש. הגבר והאשה היו נשואים כ-4 עשורים, וטענו בשמו אגדיר זאת בלשון עדינה – כי האשה הפריעה לגבר במהלך אותן שנים, יותר משסייעה ותמכה. חלקם של הנכסים-חברות ונדלן נרכשו על ידו לפני הנישואין, אולם כמובן פרחו ושגשגו במהלך תקופת הנישואין. כמובן, שהתקיימה התדיינות ארוכה ביותר בעניינם, לרבות לגבי הנכסים שנצברו לפני הנישואין. בעמל רב עלה בידינו לשכנע את בית המשפט שהצדק במקרה זה הוא כי מחצית מהזכויות שנצברו ונרכשו במהלך הנישואין יחולק שווה בשווה, ואולם די בכך! ואילו אלו שנרכשו לפני הנישואין יוותרו בידיו. אולם, כמובן, שנקבעו לאשה שלא עבדה יום בחייה, מבחירה בלבד שכן רכשה מקצוע, תשלומי איזון.

תיק מענין נוסף שמערב כל סוגיה אפשרית בתחום דיני האישות – שוב לקוח עתיר נכסים וממון, חי ללא נישואין עם אשה מזה כעשר שנים, במהלך אותן שנים רכש על שמה ועבורה נכסי נדלן רבים ובמקביל עסקיו ורכושו תפחו וגדלו לאין שיעור. במהלך אותן השנים האשה שלא הצליחה להרות, נטלה את זרעו ללא הסכמתו וידיעתו והרתה באמצעות הפריה מלאכותית וילדה תאומים. כאן, נכנסות לתמונה סוגיות הן דנתי במאמריי הקודמים – גניבת זרע, חבות במזונות וכיו"ב.

הסוגיות המשפטיות העיקריות העולות בתיק זה: מה באשר לרכוש שנרשם על שמה של האשה, אולם ברור שנרכש מכספו? מה באשר לרכוש שצבר הגבר טרם המגורים המשותפים עם האשה? מה לגבי הרכוש שצבר במהלך החיים המשותפים? מה לגבי מעמדה של האשה כידועה בציבור – האם בית המשפט יכיר בה ואזי זכויותיה תשתוונה לזכויותיה של אשה נשואה?

התיק טרם נדון ולפיכך השאלות תיוותרנה בשלב זה פתוחות.

אולם, לאחרונה נדון תיק המערב רבות מן הסוגיות שמניתי לעיל – לענין תוקף הסכם ממון במקרה של מיליארדר – פברואר 2014 – תמ"ש 46612-10-12 (שנלר, ורדי וחגי ברנר).  תביעה של האישה השלישית נגד עידן עופר לסך 3.5 מיליארד דולר בגין נישואין של 5.5 שנים, ו- 3.5 שנות זוגיות כידועה בציבור.  640 מיליון דולר עבור כל שנת נישואין. התביעה מבוססת על פסק דין שניתן בבית המשפט  בירושלים, לפיה הסכם בין ידועים בציבור מתבטל מעצמו ברגע שהם מתחתנים.  הערעור נסב בעצם על השאלה: האם כאשר חתמו על הסכם הממון הייתה גם ציפייה לנישואין, או שחתמו על ההסכם ללא ציפייה לנישואין.  אם הייתה ציפייה לנישואין ההסכם תקף.  אם לא הייתה ציפייה לנישואין ובכל זאת התחתנו ההסכם בטל.  נאלצו להביא את עוה"ד שניסחו את ההסכם, שהעיד נגד מרשתו, וטען שאמר לה "את נעולה בבטון".

ואכן נעולה, כפי שנקבע בפסק הדין:  "מדובר בהסכם ממון מפורט, פרי עמל של ניסוח שהתגבש לאחר מו"מ ממושך, החלפת טיוטות ותיקונים אישיים שנעשו, שהוגש בהסכמה במשותף לאישור בית המשפט שבו מצוין באופן הברור והחד משמעי הנושא של הפרדת הרכוש המוחלטת בכל זמן ובכל מצב שהוא לגבי כל הנכסים לאורך כל ציר הזמן מלפני ההיכרות והקשר, המשך במהלך הקשר הזוגי וכלה בסיומו ובתקופה שלאחריו, כאשר הובטח כי המערערת לא תצא בידיים ריקות (בלשון המעטה) במקרה של פירוד….."

"במבוא להסכם הממון צוין מפורשות, כי "ולצדדים אין, עובר לחתימת הסכם זה כל רכוש משותף" (ה"הואיל" השלישי), וכי די בהצהרה שכזו לשלול את כל הטענות של המערערת על היחסים הרכושיים עובר לכריתת ההסכם. כן צוין מפורשות במבוא להסכם הממון, וכך גם בחלק מסעיפי ההסכם, כי ההסדרים והקביעות וההסכמות "…יהיו שרירים וקיימים לכל עניין ודבר, בין אם הצדדים יינשאו זל"ז, ובין אם לא" (ה"הואיל" החמישי). דהיינו, שצפו גם צפו נושא הנישואין, אלא ציינו שגם אם מסיבה זו או אחרת לא יינשאו, ההסדר יחול". 

ועתה לתיק נוסף המעלה סוגיות מעניינות נוספות- מה קורה במקרה של גבר שחי בדירה הרשומה על שם האשה עוד טרם חייהם המשותפים. היא ממשיכה לשלם משכנתא במהלך חייהם המשותפים כאשר הוא מעביר לה חודש בחודשו סכום מכובד ביותר, בנוסף עורך שיפוצים בדירה במאות אלפי שקלים מכספיו ועוד. מאידך, החברה של הגבר הוקמה עשורים לפני שעברו לחיות יחדיו, אולם עתה דווקא היא משגשגת ומתרחבת. האם לגבר זכויות כלשהן בדירה? האם לאשה זכויות בחברה?. טרם ניתן פסק דין.

ועתה תיק המערב כל סוגיה אפשרית, הן בדיני אישות והן בתחום הפשיטת רגל –  גבר מצליח, בעל עסק מאד משגשג, שהגיע, בין היתר, בעקבות גירושיו לפשיטת רגל. שנים התנהל תיק פשיטת הרגל ובדקה ה-90 טרם היותו מוכרז כפושט רגל נפגשו דרכינו. בקושי רב עלה בידיי לדחות את הכרזתו כפושט רגל, על מנת לנסות ולהגיע להסדר נושים ולהפטר. צלחנו ואכן הוגשה בקשה לבית המשפט לאישור הסדר נושים, הכוללת בחובו שימו לב – תשלום סכום של מאות אלפי שקלים שמתחייבת לשלם הגרושה, שכבר נשואה לאחר ועבר זמן רב מאד ממועד גירושיהם. זאת, באמצעות הסכם, שעלה בידינו לגבש, המנהל המיוחד ואנוכי, מולה, זאת חלף הליך הקרוי "ביטול הענקה" של דירה שהגבר העביר לה את חלקו בה טרם גירושיהם. יודגש: זו רק דוגמא אחת וחריגה של "סוף טוב", וכמוה בודדות, אם בכלל קיימות, כאשר לצערי הכלל  הוא כי רבים מהגברים יוצאים מנישואיהם עם 100 אחוז מהחובות ופחות מ-50 אחוז מהזכויות, ומגיעים בשל כך לפשיטת רגל.

סיכומם של דברים

דומה כי היום כל המיתוסים נופצו והכאוס והאנדרלמוסיה בנושאים אלו רבים. האבסורדום: לא ניתן לסמוך היום על הסכם בכתב אשר אושר בפני שופט במדינת ישראל! נשאלת השאלה: מה יכול להיות חמור יותר עבור שיטה משפטית?!

אולם בכל הכאוס הזה, רוב חבריי עורכי הדין מסכימים – הגבר לרוב יוותר עם הרבה פחות מהאשה במאזן הסופי של כלל התשלומים שנאלץ לשלם. למרות שאני חייבת להסתייג מעט ובכל זאת לאזן הדברים – הנטיה של בתי משפט פועלת גם לרעת הנשים, אולם בצמצום, רק לגבי אלו שהן בעלות קריירה משגשגת, בעלות נכסים ומצטיירות כחזקות בבית המשפט כיו"ב, גם הן מופלות לרעה כאשר מגיע אותו גבר-גבר, אקדמאי, בעל תפקיד בכיר, שבבית המשפט לפתע פתאום הופך למסכן, בוכה, ובסיוע ובעצת עורכי הדין טוען טענות קשות ביותר כלפי האשה, שלא היו ולא נבראו,  שממש הוכנסו לפיו ולנייר שסופג הכל, והמסכן בוכה בבית המשפט כי מר גורלו אל מול אותה אשה חזקה, מפלצת שרימתה, הטעתה ועשקה אותו לחתום על הסכם שהוא לא הבין!!, דבר שלא היה ולא נברא! לצערי, גם מקרים כאלו קיימים, והמסקנה המתבקשת הינה אחת – הכל פרוץ, הכל נזיל ואין בטוחה בכלום, לא ברכוש שנרכש ו/או נצבר לפני הנישואין, ואף לא בהסכם בכתב שאושר בפני בית משפט, אזי נשאלת השאלה: כיצד יכול אדם לתכנן צעדיו בנושא כה מרכזי בחייו-רכושו?!; אז כבר אמרו חכמנו: "הנבואה ניתנה לשוטים" ו-"מרבה נכסים מרבה דאגות"… דברים אלו יפים אף ביתר שאת כיום, על אף שכיום הדברים אמורים להיות מאד ברורים בעקבות חוקים שחוקקו בדיוק לשם מטרה זו. ודוק: השיטה המשפטית אמורה להעניק ודאות, יציבות ובטחון; אך זאת אין בנמצא, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא – שעל כל אדם להגן על עצמו, באמצעות כל כלי אפשרי הקיים בדין, וזאת טרם הנישואין, ובמהלכם של הנישואין, כדי שבבוא היום יוכל להתגרש בכבוד ובהגינות.

הכותבת הינה בעלת משרד עורכי דין בוטיק מוביל בישראל, המתמחה בתחומי המשפט האזרחי-מסחרי, אישות וניהול הון עסקי ומשפחתי. דיני משפחה, גירושין וירושה, תיקי "גנבת זרע", חקיקה ומדיניות, נדל"ן, דיני חוזים, דיני חברות, פשיטת רגל והסדרי נושים, דיני תקשורת, דיני קניין רוחני, לשון הרע ופגיעה במוניטין. 

מייל: miritalaw@gmail.com

אתר אינטרנט: www.mirita-law.co.il

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברת איננה נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

5 בדצמבר 2014